0

חמישים נשים מעוררות השראה. מגזין 'נשים'

הרשו לי להציג בפניכם: חמישים נשים מעוררות השראה.

לפני כחודש פנו אלי ממגזין 'נשים', עם הצעה לערוך פרויקט ייחודי כמובן שהסכמתי מיד. נשים, חלומות והשראה הם מסוג הדברים האהובים עלי. החלטנו שיהיו אלו נשים שעוסקות בתיקון עולם, נשים שעושות למען החברה, נשים גדולות מהחיים, והכי חשוב, נשים שהגולשות המליצו עליהן.

בהתחלה קיבלנו מאות המלצות, אשר מיינו אותן למובחרות ביותר. לאחר מכן ראיינו כל אישה ואישה, בדרך בכיתי הרבה מהתרגשות, לא האמנתי שיש כאלו מלאכים ואנשים טובים בעולם עדיין. ולבסוף הזמנו את כולן להצטלם במלון הר ציון הקסום. וכך יצא הפרויקט לדרך. שווה קריאה!

(כדי לקרוא על אישה מסוימת לחצו על התמונה כדי להגדיל אותה)

עורכת ראשית: הילי מויאל, מפיקה: יסמין חסידים, צילום: נתי שוחט פלאש 90

עיצוב גרפי:  דינה אמזל, נופר דסקל, יעל תנעמי, נעמי סמואל, יעל קלדרון.

11048273_894254960595188_2173196874218143208_n

נשים 1

נשים 2

ניצנה דרשן לייטנר

עו"ד ניצנה דרשן לייטנר, ארגון 'שורת הדין' למען נפגעי טרור

תא"ל רחל טבת ויזל, יועצת הרמטכ"ל לעניני נשים

נ

רחל קשת

רחל קשת, תאטרון רחל קשת. הצגות אמיצות על סוגיות רגישות.

נשים 5 צילית

עו"ד צילית יעקובסון יו"ר ארגון בת מלך למען נשים נפגעות אלימות.

נשים 6 אנדי

אנדי ארונוביץ, אמנית בנלאומית, עבודותיה עוסקות בסוגיות מגדר ויהדות.

נשים 7 לורי

לורי גרונר, מנכ"לית עמותת ענבר שידוכים לבעלי מוגבלויות וצרכים מיוחדים

נשים 8 דבי גרוס

דבי גרוס, מנהלת תה"ל, מרכז סיוע לנשים ולילדים דתיים.

נשים 9 פרופ חפציבה ליפשיץ

פרופ חפציבה לפישיץ, ראש ההתמחות לתואר שני במגבלות שכלית ויו"ר פרויקט 'עוצמות' המשלב בעלי מוגבלות באקדמיה בבר אילן

נשים 10 יובי תשומה

יובי תשומה כ"ץ, מנכלית ארגון 'חברים בטבע' גרעינים קהילתיים עירוניים עבור בני העדה האתיופית

נשים 11 נעמי צור

נעמי צור, מייסדת ויושבת ראש קרן 'ירושלים ירוקה' סגנית ראש עיריית ירושלים לשעבר ומנכלי"ת החברה להגנת הטבע

נשים 12 הדר

הדר קליידמן, מייסדת ומנכלית מרכז 'בחפץ כפיה' אמנות ושחזור מלאכות עתיקות

נשים 13 עידית

עידית ברטוב. רבנית, אברכית, לומדת לדיינות, וכנראה תהיה הראשונה בתחום.

נשים 14 פרופ חביבה פדיה

פרופ' חביבה פדיה. חוקרת יהדות ותרבות, משוררת וסופרת.

נשים 15 תמר אריאלי

תמר אריאל ז"ל, הנווטת הדתיה הראשונה בחיל האויר הישראלי

נשים 16 תירא-אל כהן

תירא- אל כהן מנכל"ית עמותת 'קדמה' המיישבת כפרי סטודנטים בשומרון ובבקעה

נשים 17 יהודית סידיקמן

יהודית סדיקמן, מנכלית בהתנדבות, מייסדת ושותפה ב'אל הלב' איגוד לאמנויות הלחימה לנשים בישראל.

נשים 18 שרי מנדל

שרי מנדל מייסדת ומנהלת 'קרן קובי מנדל'

נשים 19 מיכל פרינס

מיכל פרינס, מנכ"לית ומיסדת מרכז יה"ל. יעוץ והדרכה למיניות במגזר הדתי.

נשים 20 זיוה ברכה גדרון

זיוה ברכה גדרו, מייסדת ומנהלת 'הקול קורה' בית הספר לפסיכודרמה ותאטרון מדרש

נשים 22 דנה גולדשטיין

דנה גולדשטיין, מייסדת ומנהלת עמותת 'החוט המשולש' למען נערים ונערות שנפלטו אל הרחוב

נשים 23 יפית לוי

יפית אטיאס מנכ"לית שיווק ב'רמי לוי' שיווק השיקמה.

נשים 24 רחל קרן

רחל קרן, ראש בית מדרש, מדרשת עין הנציב

נשים 25 נריה ארנון

נריה ארנון, דוברת הישוב היהודי בחברון

נשים 26 שפרה בוכריס

שפרה בוכריס, מפקדת חבל מרחב נגב, משמר הגבול

נשים 27 יעל בניאל

יעל בניאל, מנכ"לית עמותת בינינו, חנויות שיתופיות חברתיות.

נשים 28 עינט קרמר

עינט קרמר, מנכ"לית ארגון טבע עברי ומייסדת מיזם 'שמיטה ישראלית'

נשים 29 רונית לוינשטין מלץ

רונית לוינשטין מלץ, סופרת ומחנכת

נשים 30 אביבית רביע

אביבית רביע, משגיחת כשרות הרשמית הראשונה בארץ. ארגון 'השגחה פרטית'

נשים 31 מירי בן דוד

מירי בן דוד, עיתונאית, בלוגרית ומייסדת 'מועדון החצאית'

נשים 32 נחמה שולמן

נחמה שולמן, מנהלת אתר 'מקווה נט' יועצת טהרה נשית למקוואות

נשים 33 מורין נהדר

מורין נהדר, זמרת, יוצרת, פיטנית, ומפיקה מוזיקלית.

נשים 34 נעה מנדלבאום

נחמה מנדלבאום, מייסדת ומנהלת 'סדנת שילוב' בכפר השיתופי 'גבעות'

נשים 35 פרופ פליק זכאי

פרופ' צפורה פליק זכאי מנהלת המכון לגנטיקה של האדם

נשים 36 חני לפישיץ

חני ליפשיץ, שליחת חב"ד בקטמנדו.

נשים 37 רות קאמינגס

רות קאמינגס, מנכ"לית ארגון JCU, חממה ליוצרים ואמנים בירושלים.

נשים 38 רות קוליאן

רות קוליאן, יו"ר מפלגת 'ובזכותן' למען נשים חרדיות

נשים 39 איריס שהם

ד"ר איריס שהם, רופאה בכירה בחדר לידה סורקה. מנהלת יחידת חילוץ ערבה, קפטן נבחרת כדורסל ירוחם

נשים 40 יהודית קצובר ונדיה מטר

יהודית קצובר ונדיה מטר, נשים למען עתיד ישראל, נשים בירוק

נשים 41 נעמי אנסבכר

נעמי אנסבכר, ראש אגף ההדרכות, ארגון 'צהר'

דניאלה בלוך

דניאלה בלוך, מייסדת ומנהלת את להקת המחול 'נהרה'

נשים 42 הדסה פרומן

הדסה פרומן, רבנית, מרצה ופועלת למען השלום

נשים 43 דיינה גינזבורג

דיינה גינזבורג, מייסדת ומובילה מיזמים חברתיים.

יסכה אופנהיים

יסכה אופנהיים, מנהלת 'דתיות עסקיות מדברות' ואת המועדון העסקי לנשים 'אמונה' ירושלים

נשים 48 דבורה קורן

דבורה קורן, מייסדת 'גישה לחיים' תשקופת מעגן

נשים 49 דניאלה יקירה

דניאלה יקירה, יועצת נגישות ופעילה חברתית

נשים 50 איריס יפרח

איריס יפרח, פעילה למען אחדות ישראל

נשים 51 רחלי פרנקל

רחלי שפרכר פרנקל, יועצת הלכה, פעילה למען אחדות ישראל

נשים 52 בת גלים שער

בת גלים שער מחנכת ומורה להיסטוריה ואזרחות פעילה למען 'אחדות העם'

צרויה מידד לוזון

צרויה מידד לוזון, היועצת המשפטית של 'התנועה למען איכות השלטון בישראל'

1

במלחמה הזו כבר מזמן ניצחנו. ואיך הפכתי תוך שבת אחת מיפת נפש לפטריוטית.

רק כשעברתי בשלום את המחסום הראשון שהציבה המשטרה הצבאית בדרך לקיבוץ סעד התחלתי להיזכר איך מלחמה נראית ואיך מלחמה נשמעת. "לאן אתם?" שאלה שוטרת קשוחה שסירבה לתת לנו לעבור "זהו שטח צבאי סגור" היא חרצה מולנו, ורק כשאמרתי לה שאנחנו חייבים להגיע לקיבוץ כי עוד רגע שבת ואין לנו שום מקום אחר ללכת אליו היא נעתרה ואפשרה לנו לדהור בדרכנו אל ארץ הדרום.

שבועיים תמימים צפיתי במלחמה דרך מסכים. מסך הפייסבוק, מסך הטלוויזיה מלא בפרשנים, תמונות מעזה, תמונות של חיילים גיבורים, והרבה מסרים בוואטספ של אזרחים מתגייסים למען כולם. זה קצת מוזר לראות את הכול מרחוק. אפילו שהתגוררתי בעבר באזור עוטף עזה, אפילו שהייתי כתבת חדשות בזמן מלחמת עופרת יצוקה, אפילו שחוויתי למעלה מאלפיים אזעקות. כשאתה רחוק פיזית, גם המרחק בלב גדל. עד שלא יכולתי לסבול את הריחוק והחלטתי להגיע.

10560555_10152317963619952_7412473570886748607_o

צילום שי שמואלי

את פנינו קיבלה תערובת של שקט עמוק השמור לאנשים שמתרחקים מן העיר לצד רעש בלתי נסבל של פיצוצים עזים מכיוון עזה ולחילופין מן הלוע הרועם של טנקים ישראלים  פחות משעה של נסיעה מפרידה בין תל אביב לבין עוטף עזה, אבל נראה שמדובר בארץ אחרת לחלוטין. זה נכון שמידי פעם היו אזעקות עולות ויורדות, זה נכון שמידי פעם נאלצנו לתפוס מחסה במדרגות הבניין. אבל שום דבר לא הכין אותי לקולות המלחמה העזים.

מעט אזרחים מסתובבים בחוץ, חיילים גיבורים יש בכל מקום. בבריכה, בכיתות בית הספר, בסניף תנועת הנוער, בחדרי הבוגרים של הקיבוץ. הקיבוץ הפך באחת למחנה צבאי גדול מלא ברוח גבורה .לא שהיה לי מושג איפה נישן ואיך נסתדר, אבל השמועה אמרה שקיבוצניקים זה עם שפותח את הדלת בעתות צרה, ואנשי סעד ידועים כבעלי לב חם וכבר אירחו בעבר את תושבי וחיילי גוש קטיף.

והנה בשער הישוב, כמו אברהם אבינו בפתח האוהל, ניצב כחום היום מוישלה גינזבורג  ומבחין בנו. והנה הוא אץ רץ לסייע לאורחים שהגיעו מרחוק וכבר מסדר מקום לינה, וכבר אומר לאשתו "מהרי לושי ועשי עוגות" ושואל אם אנחנו רוצים משהו לשתות, ושלא נשכח לבוא לארוחת השבת. וזהו, השמש אט אט שוקעת, ברקע עזה המופגזת ואור הלר המדווח דיווח אחרון לפני שבת מהשטח.

פחות שלושה קליומטרים בלבד מפרידים בין הקרבות בעזה, לבין קיבוץ כפר עזה וסעד ניר עם ועוד. תחת המבנה הממוגן שרים לכה דודי זה לצד זה חיילים בסדיר, במילואים, והקיבוצניקים שעדיין אחרי שבעים שנה ממשיכים להיות החלוצים האמיתיים של מדינת ישראל. ופתאום כל מילה מקבלת משמעות 'התנערי מעפר קומי' והאוויר מלא באווירת חג של אנשים שאוהבים את עמם ואת אדמתם.

 

קיבוץ סעד איור הנזי ברנהרד

 

לפני השבת עוד הספקתי לכתוב בפייסבוק שלי כמה שמלחמה זה רע ולהדביק תמונות של ילדים פצועים מעזה, ופתאום אני מבינה שהמלחמה יכולה להיות גם משהו טוב של עקירת הרוע מהשורש. שאמנם יש לה מחיר ומחיר כבד אך היא גם מבררת ומבדילה בין כוחות האור לכוחות החושך . כי זו אינה מלחמה פיזית אלא מלחמה רוחנית. ורק עכשיו כשהשכלנו להבין שהמלחמה האמתית היא לא בין טכנולוגיה צבאית למול אמצעי לחימה של כוחות גרילה. אלא זוהי מלחמה על ערכים וזכות הקיום. הבנתי פתאום שניצחנו.

כי החקלאי שממשיך לטעת את הגזר בקיבוץ סעד, והרפתן שממשיך תחת האש לחלוב את הפרה, והאלפים שמסתערים על המחסום בכניסה כי הם רוצים לחלק אוכל לחיילים והמיליון שנושאים כל העת תפילה. הם המנצחים האמתיים. במלחמה הזו כבר מזמן ניצחנו, ניצחון רוח העם.

הכותבת  התגוררה במשך עשר שנים באזור עוטף עזה, ושימשה במשך שנתיים כתבת ערוץ אחד באזור שדרות.

4

מחפש עבודה? אולי כבר מצאת.

קריאת מצוקה נרשמה על קיר הפייסבוק שלי, חברה טובה מחפשת עבודה. היא מוכשרת, חכמה עם נסיון רב בשיווק מחפשת עבודה כבר שנה. הקריאה שלה מתחברת לבקשות רבות של חברים בשנה האחרונה הנוגעות לחיפוש עבודה. מתחברת לגל של עשרות אלפים אנשים מחוסרי עבודה בישראל כפי שהעובדות מתפוצצות לנו בפנים בישראל 2013 בתכנית 'המערכת' עם מיקי חיימוביץ' שמספרת לי שאחד מכל ארבעה אנשים בישראל מחפש עבודה. ריבונו של עולם!

בכיתי תוך כדי שידור התכנית, כאב לי על האנשים, על הפרנסה, על המשפחות על הילדים. אך יותר מכל כאבה לי העובדה שאנשים בלי עבודה מאבדים לפעמים את כל ההגדרה האישית שלהם. כששואלים אותם מה אתם עושים? האם אומרים כלום. כי הם לא זוכרים מה הם עוד חוץ מעבודה. רציתי לרוץ לרחובות ולהציע עבודה לכולם אבל יותר מזה רציתי לצעוק להם: אתה זה לא העבודה שלך  !

תכנית המערכת

בכל פגישה אם אדם ישראלי נשאלות תמיד שלוש שאלות מרכזיות: איפה אתה גר, מאיפה אתה במקור, מה אתה עושה. על השאלה הראשונה והשנייה די קל לענות. אבל על השאלה מה אתה עושה בחיים, קשה יותר לענות. מה אומר? האם אציין את המקצוע אותו למדתי באוניברסיטה, האם אפרט את החלום המקצועי שלי, או שמא אגלה את האמת במה אני עוסק עכשיו. ומה צריך לענות אדם שאינו עובד כרגע במקום עבודה מסודר. האם זו אמת להגיד שהוא לא עושה כלום? הרי היום שלו מלא באלף ואחת אירועים קטנים ומרגשים גם אם הוא חתום בלשכה.

גם אם אתה לא מתפרנס כרגע מהמקצוע שלך, זה לא אומר שאתה כלום. אנשים מבלבלים בין מקצוע לבין פרנסה.  האם מורה שלא עובדת כבר שנתיים מפסיקה להיות מורה? האם אדם שעסק בעיתונות עשרים שנה למשל ויוצא לפנסיה, הוא כבר לא עיתונאי?

אמא שלי התקשרה אלי היום וסיפרה לי שהיועצת העסקית שלה טוענת שהאמנות שלה לא ריווחית, אי אפשר להתפרנס ממנה. "אז מה?!" שאגתי על אמא שלי בטלפון. "השאלה היא לא האם את מרוויחה מהעסק שלך או לא. השאלה היא רק אחת במה את רוצה להתעסק. וחוץ מזה יצאת לפנסיה אז תרגישי בנוח להקדיש כל יום ארבע שעות למקצוע האמיתי שלך: אמנות".

המקצוע שלך הוא לאו דווקא הפרנסה שלך

המקצוע שלך הוא לאו דווקא הפרנסה שלך

אבא שלי לעומתה, לא מרגיש צורך להתנצל. הוא כותב בכל יום שניים שלושה שירים וטורח להקריא אותם לכל מי שחפץ בכך. כששואלים אותו מה הוא עושה בחיים הוא עונה משורר. אבא כבר הגיע לשיר מספר 4978 והיד עוד נטויה לרשום את כל אשר על ליבו. הוא לוקח מאד ברצינות את המקצוע שלו אפילו שהוא לא ראה ממנו שקל. אז מה את עושה בחיים? תמיד שואלים ואני עונה עיתונאית. אפילו שאני כבר לא עובדת באף גוף תקשורת כבר קרוב לשנה ואפילו שעכשיו אני בכלל פרסומאית. למה לא להגיד עיתונאית, האם מקצוע נחשב רק כאשר אתה מקבל עליו משכורת חודשית? האם אדם שעסק בעיתונות עשרים שנה למשל ויוצא לפנסיה, הוא כבר לא עיתונאי? האם עיתונאי זו מהות או שמא זו פרנסה שמישהו חייב לשלם לך עליה.

"הפרנסה שלך זה לאו דווקא המקצוע שלך" אמרתי לאחד מהקוראים שלי שכאב לו שהוא לא עובד כבר שלוש שנים, גם הוא כמו אבא שלי מעדיף לכתוב שירים. אבל הוא מרגיש כל כך אשם. כי הסביבה שופטת אותו על כך. מישהו החליט פעם שאם אדם לא מקבל משכורת אז זה נקרא שהוא לא עובד, ואם הוא לא עובד אז הוא בטלן. כמה שאני לא מסכימה עם הקביעה הזו.

רוב המובטלים הם ממעמד הביניים

רוב המובטלים הם ממעמד הביניים

אנשים שמחפשים עבודה עוברים גיהינום חברתי. כי בכל מפגש שלהם אם אנשים נשאלת תמיד השאלה השלישית: מה אתה עושה. כמה שזה קשה להגיד לאנשים שאתה לא קם בבוקר והולך לאיזה משרד מפוקפק אלא מכין לעצמך קפה וכותב את שירת חייך, ושזה אפילו ממלא אותך מאד וגורם לך אושר. גבר שלא הולך לעבודה הוא גבר שאשתו עצובה. האם זו האמת? ואולי עד שהוא ימצא פרנסה הוא יוכל לעסוק במה שהוא אוהב באמת, במהות שלו: לעבוד בגינה, לשמוע יצירות ולקטלג אותן, ללכת להתנדב, להקשיב לאשתו, לקבל את הילדים מהגן.

אז הגיע הזמן שנעשה סדר, אתה זה לא הפרנסה שלך, יש פרנסה ויש מקצוע. יש פעולות שעושים על מנת להתפרנס מהן ויש פעולות שעושים כדי לבטא את האני הפנימי שלך. והטובים ביותר גם יודעים לשלב בין השניים .

בפעם הבאה ששואלים אתכם מה אתם עושים בחיים, נסו לדבר על מה שאתם אוהבים באמת. בלי להתנצל ובלי לגמגם, בלי לחשוב האם אני צריך לספר על הפרנסה שלי, על שעות העבודה שלי. אתם זה מי שאתם גם אם לא משלמים לכם על זה. ואם בכל זאת יש לכם עבודה להציע למישהו, זו כרגע המצווה הכי גדולה בעולם, הכי מרגשת והכי מצילת נפש אחת מישראל.

2

הכוכב הבא זה אתה

המסך הישראלי מעולם לא היה מתקתק יותר עד כדי סכרת, מעודף תוכניות ריאלטי העוסקות בשירה ובגילוי הזמר הבא של ישראל. יחד עם זאת מצאתי לנכון שבהחלט יש מה ללמוד מהן.

אפתח ואומר שמן המפורסמות הוא שאני נוהגת לצפות בתכניות הפריים טיים מרקדות על המסך של האייפון שלי בזמן שטיפת הכלים גיהוץ ושאר מלאכות שאני מנסה לשכוח מהן.

ומה אני רואה בזמן שטיפת הכלים? שבסתיו הזה ישנן שתי תכניות ריאליטי שמנסות בכל כוחן לגלות את הכוכב הבא, מה שגורם לכך שארבעה לילות בשבוע אזרחי ישראל נאלצים לצפות באודישנים מביכים עד מפעימים של זמרים מתחילים שמבקשים לפלס את דרכם אל אור הזרקורים.

גם דתיים וגם שרים, ואו !

גם דתיים וגם שרים, ואו !

אבל כאן מסתיימת הציניות שלי, שכן אני נושאת עמי סוד קטן שרק מי שיושב לידי בזמן התפילה של קבלת שבת נאלץ לשמוע: גם אני מהאנשים שחולמים שיום אחד הם יעלו על במה מוארת לעיני כל ישראל, יפצחו את פיהם בשירה וזימרה ומישהו יגיד "מקסים, איך זה שלא עלינו עלייך עד עכשיו, את עוברת לשלב הבא"!

למעשה זהו היעוד המקורי שלי עליו חלמתי מאז ומתמיד. להופיע כילדה בסרט שובר קופות, ולשיר. את החלק הראשון של החלום כבר לא אזכה להגשים כי אני כבר לא ילדה. את החלק השני נראה לי שגם לא אגשים בפורמט טלוויזיוני. אבל זו הסיבה שאני בכל זאת הפכתי לצופה אדוקה בתכנית : הכוכב הבא .

ובכן יש מה ללמוד מתכנית המציאות כפי שמכנים כאן את תכניות הריאלטי. תופעה מוזרה מתרחשת מידי ערב על הבמה. זמרים ששרים באופן מקצועי ורהוט עם עמידה בוטחת תמיד אבל תמיד נכשלים. לעומתם זמרים מהססים, נבוכים, חוששים, עם סיפור חיים קורע לב תמיד זוכים לעבור לשלב הבא.

עד כה התכנית הצליחה לסנן את כל הכשרונות הכי גדולים שיכולנו למצוא כאן. ומנגד פאר ולרומם את כל הסיפורים האנושיים למיניהם. כאשר זמר שר באופן מושלם כמעט תמיד יאמרו לו השופטים "אין בך משהו אישי משל עצמך אתה נשמע כמו כל זמר אחר" וכשזמר יזייף אבל יזיל דמעה יאמרו לו השופטים "אנחנו מאמינים בך עברת לשלב הבא"

הדבר הזה מוכיח לי שוב ושוב שאנשים לא מחפשים שנהיה מושלמים או שנהיה ממש טובים במה שאנחנו עושים. אנשים לא מוכנים להתחבר אלייך אם אתה לא מסכים להראות את החולשות שלך, את הפגמים שלך, את ההיסוסים שלך, החרדות, והכשלנות. ככה זה אנשים מחבבים אותנו כשהם יכולים להזדהות אתנו.

לפעמים אנחנו ממש קורסים מרוב מאמץ לצאת מושלמים בכל החזיתות. אנחנו מנסות להיות אמהות מושלמות, בוסים מצויינים, מפקדים נערצים, עורכי דין מבריקים. אבל אף אחד בעצם אף פעם לא מבקש את זה מאתנו. זה רק מרחיק אנשים. אנשים רוצים שנשתף אותם באמת שלנו, כדי שהם יוכלו להרגיש קרובים.

ככל שאת יותר נבוך ומתרגש הציון שלך עולה

ככל שאת יותר נבוך ומתרגש הציון שלך עולה

הרבה הורים למשל מנסים לא להראות לילד שהם כועסים עליו או שהם נפגעו ממנו. זה כל כך מגוחך כי הילד הרי מרגיש שנעלבת אבל כשאתה לא מודה בכך אתה יוצר בינכם מחיצה שאומרת לו שצריך לשים מסכות על הפנים. הורה שלא מתפרץ על הילד אבל אומר לו: זה פגע בי מה שעשית. ירגיש הרבה יותר קרוב אל הילד.

כך גם בזוגיות לא חבל לנסות כל הזמן להראות שאת חזקה ואת מצליחה להסתדר כשבעצם כל מה שבן זוגך רוצה זה שתניחי ראש על כתפו ותאמרי לו : אני צריכה אותך, אני ממש לא מצליחה להסתדר בלעדייך.

אני מאחלת לנו שנדע להיות חזקים מתוך שנדע איך להיות גם חלשים. שנזכור תמיד שאף אחד לא צריך שנהיה מושלמים, אלא רק אנושיים. ותודה לתכניות הריאליטי שמצליחות בכל זאת ללמד אותי משהו על החיים.

שבת פרשת תולדות, שבת שלום

שבת פרשת תולדות, שבת שלום

 

0

מתי בפעם האחרונה עשית חסד עם אשתך ?

בסיום שבוע של בחירות מקומיות אני שואלת את עצמי איך זה שכל כך הרבה אנשים אצו רצו להבטיח הבטחות של חינוך, פרנסה, תרבות ואהבה לכל הערים בישראל לפני שהם מצאו זמן להבטיח זאת למשפחה שלהם.

מפיתוח לטיפוח, קודם כל בבית

מפיתוח לטיפוח, קודם כל בבית

השבוע קיבלתי אל המייל את המילים הבאות. "כתב רבי חיים ויטאל : ישנם בני אדם אשר מטיבים עם זולתם ועושים חסד עם אחרים אולם עם נשותיהם ובני ביתם אינם מטיבים ושוחקים ליום אחרון לאמר שבבואם לבית דין של מעלה יפתחו להם שערי גן עדן. אבל אוי להם ואוי לנפשם כי לא ידעו ולא יבינו שכל מעשי החסד שלהם הבל ורעות רוח כי בראש ובראשונה יש לאדם לעשות חסד עם אשתו ובניו וענייך קודמים ורק אז יחשב לו החסד אשר הוא עושה עם אחרים".

חשבתי שזה משפט יפה, אולי אדביק אותו על הקיר שלי בפייסבוק למרות שהוא נורא דתי ומי בכלל ירצה לקרוא כזה דבר בבוקר יום חול. כמה הופתעתי כשתוך מספר שעות זכה הכתוב לרוץ ברשת עם שיתופים רבים ומאה חמישים אנשים שאהבו את מה שכתוב. ניסיתי לחשוב מדוע הכתוב הזה נגע בכל כך הרבה אנשים. למה כל כך הרבה אנשים חשו צורך לשתף אותו על הקיר שלהם? מדוע המילים הללו נגעו גם בי?

אולי מפני שאנחנו אכן שמים את המשפחה תמיד בסוף סדרי העדיפויות. אם תשימו לאנשים שאלון מה הכי חשוב להם בחיים. הם תמיד ישימו את המשפחה או הבריאות בראש סדרי העדיפויות. אבל אם אנחנו מסתכלים כמה דקות ביממה אנחנו בפועל מקדישים למשפחה שלנו. לפעמים התשובה מביישת. אנחנו משוחחים מעט מידי, עוזרים בקושי, לא מתראים מספיק. לעומת זאת מספר השעות שאנחנו עושים חסדים עם אחרים כולל עם הבוס שלנו בעבודה, או עם חברה שצריכה עזרה כפול ומכופל.

facebookparents

כל כך הרבה אנשים רצים לעזור לכל העולם ואשתו כשמי שצריכה אותם הכי הרבה זו האישה שלהם. כל כך הרבה זוגות מתקשים לזכור מתי הפעם האחרונה שהם ישבו סתם כך בנינוחות מלאה כשהבעל מקשיב במלוא תשומת הלב לאשתו ומפנה לה את כל זמנו כדי לשמוע ולהקשיב לה. שזה החסד הכי חשוב שאפשר לעשות עם אישה. מתי בפעם האחרונה שיתפתם את הילדים שלכם במה שעובר עליכם ושמעתם מהם בחזרה ולא רק הסתפקתם בשאלות אכלתם? הכנתם שיעורי בית? יופי יופי וחזרתם לעיין באייפון.

הבחירות האחרונות לרשויות המקומיות הוכיחו שאנשים מוכנים להשקיע מיליונים בפרסום שמם ובהאדרת כוונתם לסייע לכל עיר בישראל להיחלץ מכל המשברים ולהגיע אל עתיד טוב יותר. אבל מתי בפעם האחרונה השקענו אנחנו בבית שלנו במסע פרסום שמתחייב לכל בני ביתנו שנדאג להם למצע של חינוך טוב יותר, פרנסה יותר ברווח, וחוגי תרבות ופנאי.

אהבה ברוח פרשת השבוע

אהבה ברוח פרשת השבוע

עניי עירך קודמים זה גם חסד לעצמך. לפני שאנחנו רצים לעשות חסדים עם כל העולם ואשתו כדאי שנעשה חסד קודם כל עם האני הפרטי שלנו. נפנה קצת זמן לעצמנו, להקשבה אל ליבנו. נרשה לעצמנו דברים שכבר מזמן היינו צריכים לעשות ולא מצאנו להם אף פעם זמן. חסד זה קודם כל לעצמנו, לבני ביתנו, אחר כך כשנאהב באמת את עצמנו את ילדנו ונשותינו מאליו תהיה בנו די אהבה כדי לחלוק אותה עם שאר העולם.

שבת שלום

1

ביקשתם את שאהבה נפשכם ולא מצאתם? פנוי למחלקת האבדות בירושלים.

כדרכי בקודש, שוב שכחתי את התיק שלי כשירדתי מהאוטובוס. אני נוטה לאבד את הכול : כרטיסי אשראי, ארנקים, תיקים, לפעמים גם את עצמי. אחרי שבועיים התקשרו מהמשטרה לאימא שלי החכמה שזכרה לרשום על התיק את הטלפון בבית. וכך הוזמנתי אחר כבוד אל מחלקת האבדות של המשטרה בירושלים. כבר שנים הם שם באותו המבנה עם שני האריות השומרים עליו. שומרים עבורכם את כל מה שאיבדתם אי פעם.

ביקשתי את שאהבה נפשי

ביקשתי את שאהבה נפשי

ובפנים, פלאי פלאים כמו בעליסה בארץ הפלאות: אופניים קטנות, אופניים גדולות, ארנקים גדושים בכסף, תעודות זהות, תיקים אדומים, תיקים כחולים, מפתחות לרכב, מפתחות לבית. הכול מתויג ומסומן. לא להאמין מה אנשים שוכחים קסדות, גיטרות, ואפילו ילדים שנאבדים והאמהות המובהלות מגיעות כדי לאסוף אותם.

כל הפריטים מסומנים, נסרקים, והמשטרה כמו במקרה שלי מנסה בכל כוחה לאתר את הבעלים. הדבר המוזר הוא שאנשים שאבד להם משהו פשוט לא טורחים לחפש אותו. ישנם למשל סכומי כסף רבים שמגיעים למשטרה לאחר שאזרחים טובים, ביניהם דתיים שרואים בזאת מצוות השבת אבדה מביאים אותם למשטרה. למשטרת תל אביב הגיע פעם סכום של תשעת אלפים שקלים והיד עוד נטויה. אבל מסתבר שכולם יודעים להיכן לצלצל כשהם מצאו משהו, אך לעומתם האנשים שאיבדו לא טורחים לעשות את זה, הם פשוט התייאשו.

ואני חשבתי  כמה שזה אבסורד איך שכל הארנקים פשוט שוכבים שם יחד עם אלף חפצים אחרים שבוודאי יקרים לבעליהם אבל בעליהם פשוט התייאשו מלחפש אותם. וכמה שזה חשוב כשמחפשים את אהבת האמת לדעת שהיא בוודאי שוכנת באיזשהו מקום, וכמה שזה חיוני להמשיך ולחפש.

"האם יש אנשים שמגיעים לכאן כדי למצוא את שאהבה נפשם" שאלתי את השוטר מסביר הפנים שטיפל בי "כל הזמן יש אנשים שמגיעים לכאן כדי לעשות הומור" הוא השיב "מה למשל?" תהיתי "למשל דופקים בדלת ושואלים אם מצאנו את האישה שהם מחפשים, או אנשים שמגיעים ואומרים הלכתי לאיבוד אולי אתם יכולים לעזור לי למצוא את עצמי?"  שתדעו, אם איבדתם את שאהבה נפשכם, אתם מוזמנים לסור אל מחלקת האבדות בירושלים שם כבר ידעו לתת לכם תשובה.

השבת געגוע מצווה גדולה

השבת געגוע מצווה גדולה

ואם כבר בהשבת אבידה, נתקלתי השבוע במושג חדש שנקרא השבת געגוע. על עץ בעין כרם מצאתי את השלט הבא : "השבת געגוע. חיפשנו באמת שחיפשנו במקומות אחרים, נסענו עד וונציה , עברנו דירה , הכרנו חברים חדשים אבל אנחנו מתגעגעים אליכם, אם מישהו שומע על דירה פנויה, תודיעו לנו".

אחרי השלט הזה הבנתי שזה לא מספיק רק לחפש את האהבה, צריך גם להודיע על כך לאחרים שידעו שאתם מחפשים.

וגם יש אנשים כמוני, שכבר מצאו מזמן את שאהבה נפשם והם רק צריכים לדאוג שלא לאבד אותה.

שנזכה למצוא את כל האבדות, הגעגועים והאהבות, שנדע שתמיד ממתינים לנו מישהו, איפושהו.

498

3

כן, ההורים שלי עשירים.

הרבה אנשים מנסים לפענח את סוד העושר, הרבה שיעורים, עצות, טיפים לניהול נכון נכתבו על כך . יש מי שגורסים שהעושר יבוא דווקא כאשר תחשוב בגדול וכמה שיותר גדול, יש מי שטוענים שדווקא ההסתפקות במועט היא זו שתאפשר לך לחיות בחסכון ולפיכך בלי דאגות.

אומרים שפרנסה היא אחת הניסיונות הגדולים יותר שיש לאדם, מבחן באמונה. אנחנו לא כל כך מרגישים את זה כשאנחנו שכירים אבל בהחלט מרגישים את זה כאשר אנחנו הופכים להיות עצמאים או מחפשים עבודה חדשה.

כבר שנה וחצי שאני מנהלת עסק עצמאי בתחום הפרסום ומרגישה בעוצמה רבה יותר את השגחת השם. הרי אין משכורת קבועה. חודש אחד הטלפון לא פוסק מלצלצל ובחודש שלאחריו שקט מבורך משתרר. לא ניתן לדעת כמה לקוחות יהיו החודש כי בכל רגע מצטרפים חדשים או סיימו את עבודתם אחרים. כך שהפרנסה היא בהשגחה ישירה. וראו זה פלא אף פעם לא חסר.

שפע

שפע

כבר שבועיים שיש לי מהפכה בעסק שהתרחשה אחרי שהאזנתי לשיעור של הרב יובל אשרוב בדרך מירושלים לצפון היה לי מספיק זמן להאזין, הרב אשרוב דיבר על פרנסה מן השמיים והעקרונות עליהם הוא דיבר גרמו לי למהפך במחשבה שהוביל לתוצאות מידיות.

העקרון הראשון שאני זוכרת הוא עניין העשיר והעני. אדם יכול להיות משופע במאות אלפי דולרים אך לחוש כל הזמן שחסר לו, הדאגות רודפות אותו, הוא שואל את עצמו כל הזמן איך ישיג יותר. אותו אדם הוא עני בנפשו הוא חי כל הזמן דאגה וחוסר. לעומתו יכול להיות אדם שמרוויח הרבה מתחת לשכר המינימום אבל חי בשמחה עם עצמו גם ללא חופשות בחו"ל וללא מסעדה פעמיים בשבוע. הוא לא מרגיש שזה חסר לו בכלל, להיפך הוא מרגיש מאושר, זהו אדם עשיר.

לפני זמן מה שאלתי נער שאני מכירה מה להביא לו מתנה לבר המצווה, הילד עוד לא בן 13 הביט בי ואמר: אין לי צורך בשום דבר, ההורים שלי נותנים לי כל מה שאני צריך. הבטתי בו ותמהתי: האם הוא לא רוצה טאבלט, אופניים, טיסה מסביב לארץ, ספר חדש? לא, הוא אמר, יש לי כל מה שאני צריך. הנער הזה הוא נער עשיר.

אני מעריצה למשל את ההורים שלי משום שבכל פעם שבה התיישבנו אל השולחן היה אבי מחייך חיוך גדול מביט על המונח בשולחן ואומר, אח, כמה טוב לנו אנחנו בארץ ישראל אוכלים מפרותיה, יש לנו שפע כל כך גדול, אשרינו. באותו הרגע הרגשנו כולנו כל כך ברי מזל, המשפחה שלי היא אחת המשפחות העשירות בישראל. מכיוון שהעשירות היא בנפש, בתחושה שיש לך הכול.

איזהו עשיר השמח בחלקו

איזהו עשיר השמח בחלקו

הרב אשרוב המשיך והזכיר את מה שידעתי מזמן שהפרנסה היא מן השמיים. בכל מקרה קובעים לאדם כמה יהיה שכרו בכל שנה מראש. השאלה היא רק אם הוא יכין מספיק כלים לשפע הזה. ראו זה פלא, במשך שלוש שנים למרות שעבדתי בעבודות שונות ומשונות במשרה קבועה ובמשרה חלקית במשרה יוקרתית או במשרה בלתי נחשבת בכל שנה כשהגעתי אל רואה החשבון שלי יצא בדיוק אותו הסכום של השנה החולפת. כי הפרנסה של אדם נקבעת לו מראש. אז מה יש לנו לדאוג ?

אם הכול צפוי אז היכן הרשות נתונה? שאל אחד התלמידים את הרב. הכול צפוי זה אומר שיודעים כמה פרנסה מגיעה לנו מראש. אך הרשות נתונה זה איך אני אתייחס לשפע שאני אקבל. האם ארגיש טוב אם מה שיש לי או שארגיש ממורמר וחסר זו כבר בחירה שלי.

בכל אופן בשבועיים האחרונים מאז שהבנתי שהכול בידי השם ולא בידי האגו שלי הטלפון במשרד לא מפסיק לצלצל עם לקוחות חדשים. המהפכה במחשבה הולידה מהפכה במציאות. ואני ממליצה מאד להקשיב לשיעור המצוין הזה ולהתחזק במידת הביטחון. http://www.youtube.com/watch?v=3S3shomjzOE

 joy dance