מותר לך לא להיות

"נעים מאד, דינה" לחיצת יד. "נעים מאד, נעים מאד, אז מה את עושה דינה"? מתחיל השאלון הקבוע בין בני האנוש. אני מתחילה להתלבט מה אני האם אני עיתונאית, כי בזה עסקתי עשר שנים. או אולי האם אני פרסומאית, כי בכך אני עוסקת בשנה וחצי האחרונות. "אני גם פרסומאית גם עיתונאית" אני עונה בנון שלנטיות מרוצה מהתשובה שלי שנושאת בחובה כבוד חברתי מסוים. התגובה האוהדת לא מאחרת לבוא, ומיד אחר כך צרור שאלות קבוע וידוע. את המבחן החברתי הראשון צלחתי בהצלחה.

"מאיפה את"? יגיע תמיד שאלון מספר שתיים. המממ מאיפה אני ? האם אני רוצה לחשוף את העובדה שגדלתי בהתנחלות, שפינו אותי מגוש קטיף או שאני רוצה להגיד מאזור המרכז ולציין את הדירה בתל אביב שהתגוררתי בה מקום שנשמע יותר מקצועי. האם אני רוצה להגיד שאני גרה ברמת גן העיר המשעממת, או לספר שהייתי רוב השנים באזור הדרום. "מאיפה את" זו לא שאלה גיאוגרפית זו שאלה שתוהה מהו המטען שאת מביאה עמך למקום מסויים. רמת גן- משעמם. מתנחלת- קיצונית. ירושלמית-זן נדיר.

שאלה מספר שלוש תעסוק לרוב בענייני זוגיות או דת וכולי. ככה זה כשבחמש דקות אנשים רוצים להגדיר אותך כאן ועכשיו. להבין את הסיפור שלך, כאילו שהם בזה הרגע חצו אתך את כל המסלול בצבא, עברו אתך את מדרגות הרבנות, עזבו אתך את העבודה ועכשיו הם מבינים הכול אבל הכול עלייך.

ובכן הגדרות של אנשים אחרים לא מפריעות לי, מה שמפריע לי הוא ההגדרות שאנחנו מגדירים את עצמנו. בשלב כלשהו בחיים מתגבשת בנו הגדרה עצמית שמחליטה בשבילנו מי אנחנו: אנחנו אנשים חשובים, עסוקים, דתיים, לא חלילה בודדים, אנחנו הורים נהדרים, ילדים מוצלחים ועוד ועוד. ועכשיו הגיע הרגע שבו צריך להצדיק את השלט שתלינו מחוץ לחנות הפרטית שלנו שהיא בעצם האישיות שלנו.

amazing-photoshop-art-9

כמה מאמצים אדם למשל צריך להשקיע כדי להגיד שהוא עיתונאי? להסכים לשעות לא שעות, לכתוב על כל נושא שבעולם, לחרף את נפשך כדי להשיג ידיעות או לחשוף על עצמך דברים מביכים, להסכים להופיע בתכנית בחינם רק כדי שיכירו את השם שלך, להסכים להופעות מביכות שלך, או להסכים לעבוד 18 שעות רצוף צמוד לביפר. אבל העיקר שתוכל להגיד שאתה עיתונאי. לתחזק את התדמית המכובדת שלך.

כמה מאמצים אישה צריכה להשקיע כדי שיגידו שהיא אם נהדרת? ללכת לכל חוגי ההורים הקיימים בעיר, לא לצעוק אף פעם על הילדים, לחייך גם כשאת עצובה, להסכים לכבס, לבשל, לגהץ, להקריא בלי לקבל את פרס ישראל, להראות תמיד מיליון אירו גם כשאת אחרי יום מתיש בעבודה ואחרי שהספקת לקחת את הילדים בגינה עם מיטב המחלצות והכול כדי שיגידו שאת אם נהדרת. אבל באמת למי אכפת?

perfect-mom

אנחנו משקיעים כל כך הרבה מאמצים להחזיק את התדמית שלנו. כל כך הרבה מתח וכעס ותקווה וציפייה שנחשו מה יקרה כשנרפה מהצורך לתחזק את התדמית שלנו ? אנחנו פשוט נהיה רגועים יותר . לא מזמן הלכתי לפגישה עסקית מאד חשובה, האוטו היה מושבת אז נסעתי בטרמפים וחיכיתי ללקוחות שיאספו אותי מצומת שכוחת אל. שכחתי את המחשב בבית כך שלא יכולתי להראות כלום. ישבתי כמו ילדה בת שתיים עשרה וחיכיתי ללקוחות בתחנת המתנה לחיילים. כשאני לחוצה, כועסת על עצמי, עצבנית, חסרת נוחות ובעיקר דואגת לתדמית שלי: למה שהם ירצו לעבוד עם מישהי בלי מחשב, בלי רכב שנראית כמו ילדה בת שתיים עשרה. ואז נזכרתי שאני בעצם עסוקה כרגע לתחזק את התדמית שלי ובבת אחת הפסקתי לחשוש ממה הם יחשבו עלי. כל המתח נמוג ויכולתי ליהנות מזמן המתנה פרטי עם עצמי תוך שאני צופה בסדרה מהנה שלא הספקתי לראות.

הכול זה בעצם סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו ואנחנו מאמינים לו כל כך שהוא גובה מאתנו קורבן אינסופי, הקורבן הוא בעצם אנחנו. אנחנו הקורבן של הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. יש לכם מושג כמה זה קשה לאדם שהחליט שהוא ימני להאמין לסיפור של עצמו, כמה זה קשה לתחזק את התדמית הזו יום יום. להאמין שבאמת יש מישהו ששונא אותנו, שרוצה להרוג אותנו, ושאני עכשיו במלחמת השרדות. יש לכם מושג כמה זה קשה לאדם שמאלני לתחזק את התדמית של עצמו ולהאמין לסיפור שהוא מספר לעצמו? לחוש חמלה אינסופית כלפי כל הבריות, ורגשות אשם ועוד ועוד. הרפו ודעו כי אני השם. פשוט תרפו מכל הסיפורים שאתם מספרים לעצמכם על עצמכם. אל תנסו להראות חשובים מידי, יפים מידי, מוצלחים מידי. ואז באמת תהיו הכי הכי בעולם

ללמוד לשחרר

ללמוד לשחרר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s