במלחמה הזו כבר מזמן ניצחנו. ואיך הפכתי תוך שבת אחת מיפת נפש לפטריוטית.

רק כשעברתי בשלום את המחסום הראשון שהציבה המשטרה הצבאית בדרך לקיבוץ סעד התחלתי להיזכר איך מלחמה נראית ואיך מלחמה נשמעת. "לאן אתם?" שאלה שוטרת קשוחה שסירבה לתת לנו לעבור "זהו שטח צבאי סגור" היא חרצה מולנו, ורק כשאמרתי לה שאנחנו חייבים להגיע לקיבוץ כי עוד רגע שבת ואין לנו שום מקום אחר ללכת אליו היא נעתרה ואפשרה לנו לדהור בדרכנו אל ארץ הדרום.

שבועיים תמימים צפיתי במלחמה דרך מסכים. מסך הפייסבוק, מסך הטלוויזיה מלא בפרשנים, תמונות מעזה, תמונות של חיילים גיבורים, והרבה מסרים בוואטספ של אזרחים מתגייסים למען כולם. זה קצת מוזר לראות את הכול מרחוק. אפילו שהתגוררתי בעבר באזור עוטף עזה, אפילו שהייתי כתבת חדשות בזמן מלחמת עופרת יצוקה, אפילו שחוויתי למעלה מאלפיים אזעקות. כשאתה רחוק פיזית, גם המרחק בלב גדל. עד שלא יכולתי לסבול את הריחוק והחלטתי להגיע.

10560555_10152317963619952_7412473570886748607_o

צילום שי שמואלי

את פנינו קיבלה תערובת של שקט עמוק השמור לאנשים שמתרחקים מן העיר לצד רעש בלתי נסבל של פיצוצים עזים מכיוון עזה ולחילופין מן הלוע הרועם של טנקים ישראלים  פחות משעה של נסיעה מפרידה בין תל אביב לבין עוטף עזה, אבל נראה שמדובר בארץ אחרת לחלוטין. זה נכון שמידי פעם היו אזעקות עולות ויורדות, זה נכון שמידי פעם נאלצנו לתפוס מחסה במדרגות הבניין. אבל שום דבר לא הכין אותי לקולות המלחמה העזים.

מעט אזרחים מסתובבים בחוץ, חיילים גיבורים יש בכל מקום. בבריכה, בכיתות בית הספר, בסניף תנועת הנוער, בחדרי הבוגרים של הקיבוץ. הקיבוץ הפך באחת למחנה צבאי גדול מלא ברוח גבורה .לא שהיה לי מושג איפה נישן ואיך נסתדר, אבל השמועה אמרה שקיבוצניקים זה עם שפותח את הדלת בעתות צרה, ואנשי סעד ידועים כבעלי לב חם וכבר אירחו בעבר את תושבי וחיילי גוש קטיף.

והנה בשער הישוב, כמו אברהם אבינו בפתח האוהל, ניצב כחום היום מוישלה גינזבורג  ומבחין בנו. והנה הוא אץ רץ לסייע לאורחים שהגיעו מרחוק וכבר מסדר מקום לינה, וכבר אומר לאשתו "מהרי לושי ועשי עוגות" ושואל אם אנחנו רוצים משהו לשתות, ושלא נשכח לבוא לארוחת השבת. וזהו, השמש אט אט שוקעת, ברקע עזה המופגזת ואור הלר המדווח דיווח אחרון לפני שבת מהשטח.

פחות שלושה קליומטרים בלבד מפרידים בין הקרבות בעזה, לבין קיבוץ כפר עזה וסעד ניר עם ועוד. תחת המבנה הממוגן שרים לכה דודי זה לצד זה חיילים בסדיר, במילואים, והקיבוצניקים שעדיין אחרי שבעים שנה ממשיכים להיות החלוצים האמיתיים של מדינת ישראל. ופתאום כל מילה מקבלת משמעות 'התנערי מעפר קומי' והאוויר מלא באווירת חג של אנשים שאוהבים את עמם ואת אדמתם.

 

קיבוץ סעד איור הנזי ברנהרד

 

לפני השבת עוד הספקתי לכתוב בפייסבוק שלי כמה שמלחמה זה רע ולהדביק תמונות של ילדים פצועים מעזה, ופתאום אני מבינה שהמלחמה יכולה להיות גם משהו טוב של עקירת הרוע מהשורש. שאמנם יש לה מחיר ומחיר כבד אך היא גם מבררת ומבדילה בין כוחות האור לכוחות החושך . כי זו אינה מלחמה פיזית אלא מלחמה רוחנית. ורק עכשיו כשהשכלנו להבין שהמלחמה האמתית היא לא בין טכנולוגיה צבאית למול אמצעי לחימה של כוחות גרילה. אלא זוהי מלחמה על ערכים וזכות הקיום. הבנתי פתאום שניצחנו.

כי החקלאי שממשיך לטעת את הגזר בקיבוץ סעד, והרפתן שממשיך תחת האש לחלוב את הפרה, והאלפים שמסתערים על המחסום בכניסה כי הם רוצים לחלק אוכל לחיילים והמיליון שנושאים כל העת תפילה. הם המנצחים האמתיים. במלחמה הזו כבר מזמן ניצחנו, ניצחון רוח העם.

הכותבת  התגוררה במשך עשר שנים באזור עוטף עזה, ושימשה במשך שנתיים כתבת ערוץ אחד באזור שדרות.

מחשבה אחת על “במלחמה הזו כבר מזמן ניצחנו. ואיך הפכתי תוך שבת אחת מיפת נפש לפטריוטית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s