0

חמישים נשים מעוררות השראה. מגזין 'נשים'

הרשו לי להציג בפניכם: חמישים נשים מעוררות השראה.

לפני כחודש פנו אלי ממגזין 'נשים', עם הצעה לערוך פרויקט ייחודי כמובן שהסכמתי מיד. נשים, חלומות והשראה הם מסוג הדברים האהובים עלי. החלטנו שיהיו אלו נשים שעוסקות בתיקון עולם, נשים שעושות למען החברה, נשים גדולות מהחיים, והכי חשוב, נשים שהגולשות המליצו עליהן.

בהתחלה קיבלנו מאות המלצות, אשר מיינו אותן למובחרות ביותר. לאחר מכן ראיינו כל אישה ואישה, בדרך בכיתי הרבה מהתרגשות, לא האמנתי שיש כאלו מלאכים ואנשים טובים בעולם עדיין. ולבסוף הזמנו את כולן להצטלם במלון הר ציון הקסום. וכך יצא הפרויקט לדרך. שווה קריאה!

(כדי לקרוא על אישה מסוימת לחצו על התמונה כדי להגדיל אותה)

עורכת ראשית: הילי מויאל, מפיקה: יסמין חסידים, צילום: נתי שוחט פלאש 90

עיצוב גרפי:  דינה אמזל, נופר דסקל, יעל תנעמי, נעמי סמואל, יעל קלדרון.

11048273_894254960595188_2173196874218143208_n

נשים 1

נשים 2

ניצנה דרשן לייטנר

עו"ד ניצנה דרשן לייטנר, ארגון 'שורת הדין' למען נפגעי טרור

תא"ל רחל טבת ויזל, יועצת הרמטכ"ל לעניני נשים

נ

רחל קשת

רחל קשת, תאטרון רחל קשת. הצגות אמיצות על סוגיות רגישות.

נשים 5 צילית

עו"ד צילית יעקובסון יו"ר ארגון בת מלך למען נשים נפגעות אלימות.

נשים 6 אנדי

אנדי ארונוביץ, אמנית בנלאומית, עבודותיה עוסקות בסוגיות מגדר ויהדות.

נשים 7 לורי

לורי גרונר, מנכ"לית עמותת ענבר שידוכים לבעלי מוגבלויות וצרכים מיוחדים

נשים 8 דבי גרוס

דבי גרוס, מנהלת תה"ל, מרכז סיוע לנשים ולילדים דתיים.

נשים 9 פרופ חפציבה ליפשיץ

פרופ חפציבה לפישיץ, ראש ההתמחות לתואר שני במגבלות שכלית ויו"ר פרויקט 'עוצמות' המשלב בעלי מוגבלות באקדמיה בבר אילן

נשים 10 יובי תשומה

יובי תשומה כ"ץ, מנכלית ארגון 'חברים בטבע' גרעינים קהילתיים עירוניים עבור בני העדה האתיופית

נשים 11 נעמי צור

נעמי צור, מייסדת ויושבת ראש קרן 'ירושלים ירוקה' סגנית ראש עיריית ירושלים לשעבר ומנכלי"ת החברה להגנת הטבע

נשים 12 הדר

הדר קליידמן, מייסדת ומנכלית מרכז 'בחפץ כפיה' אמנות ושחזור מלאכות עתיקות

נשים 13 עידית

עידית ברטוב. רבנית, אברכית, לומדת לדיינות, וכנראה תהיה הראשונה בתחום.

נשים 14 פרופ חביבה פדיה

פרופ' חביבה פדיה. חוקרת יהדות ותרבות, משוררת וסופרת.

נשים 15 תמר אריאלי

תמר אריאל ז"ל, הנווטת הדתיה הראשונה בחיל האויר הישראלי

נשים 16 תירא-אל כהן

תירא- אל כהן מנכל"ית עמותת 'קדמה' המיישבת כפרי סטודנטים בשומרון ובבקעה

נשים 17 יהודית סידיקמן

יהודית סדיקמן, מנכלית בהתנדבות, מייסדת ושותפה ב'אל הלב' איגוד לאמנויות הלחימה לנשים בישראל.

נשים 18 שרי מנדל

שרי מנדל מייסדת ומנהלת 'קרן קובי מנדל'

נשים 19 מיכל פרינס

מיכל פרינס, מנכ"לית ומיסדת מרכז יה"ל. יעוץ והדרכה למיניות במגזר הדתי.

נשים 20 זיוה ברכה גדרון

זיוה ברכה גדרו, מייסדת ומנהלת 'הקול קורה' בית הספר לפסיכודרמה ותאטרון מדרש

נשים 22 דנה גולדשטיין

דנה גולדשטיין, מייסדת ומנהלת עמותת 'החוט המשולש' למען נערים ונערות שנפלטו אל הרחוב

נשים 23 יפית לוי

יפית אטיאס מנכ"לית שיווק ב'רמי לוי' שיווק השיקמה.

נשים 24 רחל קרן

רחל קרן, ראש בית מדרש, מדרשת עין הנציב

נשים 25 נריה ארנון

נריה ארנון, דוברת הישוב היהודי בחברון

נשים 26 שפרה בוכריס

שפרה בוכריס, מפקדת חבל מרחב נגב, משמר הגבול

נשים 27 יעל בניאל

יעל בניאל, מנכ"לית עמותת בינינו, חנויות שיתופיות חברתיות.

נשים 28 עינט קרמר

עינט קרמר, מנכ"לית ארגון טבע עברי ומייסדת מיזם 'שמיטה ישראלית'

נשים 29 רונית לוינשטין מלץ

רונית לוינשטין מלץ, סופרת ומחנכת

נשים 30 אביבית רביע

אביבית רביע, משגיחת כשרות הרשמית הראשונה בארץ. ארגון 'השגחה פרטית'

נשים 31 מירי בן דוד

מירי בן דוד, עיתונאית, בלוגרית ומייסדת 'מועדון החצאית'

נשים 32 נחמה שולמן

נחמה שולמן, מנהלת אתר 'מקווה נט' יועצת טהרה נשית למקוואות

נשים 33 מורין נהדר

מורין נהדר, זמרת, יוצרת, פיטנית, ומפיקה מוזיקלית.

נשים 34 נעה מנדלבאום

נחמה מנדלבאום, מייסדת ומנהלת 'סדנת שילוב' בכפר השיתופי 'גבעות'

נשים 35 פרופ פליק זכאי

פרופ' צפורה פליק זכאי מנהלת המכון לגנטיקה של האדם

נשים 36 חני לפישיץ

חני ליפשיץ, שליחת חב"ד בקטמנדו.

נשים 37 רות קאמינגס

רות קאמינגס, מנכ"לית ארגון JCU, חממה ליוצרים ואמנים בירושלים.

נשים 38 רות קוליאן

רות קוליאן, יו"ר מפלגת 'ובזכותן' למען נשים חרדיות

נשים 39 איריס שהם

ד"ר איריס שהם, רופאה בכירה בחדר לידה סורקה. מנהלת יחידת חילוץ ערבה, קפטן נבחרת כדורסל ירוחם

נשים 40 יהודית קצובר ונדיה מטר

יהודית קצובר ונדיה מטר, נשים למען עתיד ישראל, נשים בירוק

נשים 41 נעמי אנסבכר

נעמי אנסבכר, ראש אגף ההדרכות, ארגון 'צהר'

דניאלה בלוך

דניאלה בלוך, מייסדת ומנהלת את להקת המחול 'נהרה'

נשים 42 הדסה פרומן

הדסה פרומן, רבנית, מרצה ופועלת למען השלום

נשים 43 דיינה גינזבורג

דיינה גינזבורג, מייסדת ומובילה מיזמים חברתיים.

יסכה אופנהיים

יסכה אופנהיים, מנהלת 'דתיות עסקיות מדברות' ואת המועדון העסקי לנשים 'אמונה' ירושלים

נשים 48 דבורה קורן

דבורה קורן, מייסדת 'גישה לחיים' תשקופת מעגן

נשים 49 דניאלה יקירה

דניאלה יקירה, יועצת נגישות ופעילה חברתית

נשים 50 איריס יפרח

איריס יפרח, פעילה למען אחדות ישראל

נשים 51 רחלי פרנקל

רחלי שפרכר פרנקל, יועצת הלכה, פעילה למען אחדות ישראל

נשים 52 בת גלים שער

בת גלים שער מחנכת ומורה להיסטוריה ואזרחות פעילה למען 'אחדות העם'

צרויה מידד לוזון

צרויה מידד לוזון, היועצת המשפטית של 'התנועה למען איכות השלטון בישראל'

מודעות פרסומת
0

מותר לך לא להיות

"נעים מאד, דינה" לחיצת יד. "נעים מאד, נעים מאד, אז מה את עושה דינה"? מתחיל השאלון הקבוע בין בני האנוש. אני מתחילה להתלבט מה אני האם אני עיתונאית, כי בזה עסקתי עשר שנים. או אולי האם אני פרסומאית, כי בכך אני עוסקת בשנה וחצי האחרונות. "אני גם פרסומאית גם עיתונאית" אני עונה בנון שלנטיות מרוצה מהתשובה שלי שנושאת בחובה כבוד חברתי מסוים. התגובה האוהדת לא מאחרת לבוא, ומיד אחר כך צרור שאלות קבוע וידוע. את המבחן החברתי הראשון צלחתי בהצלחה.

"מאיפה את"? יגיע תמיד שאלון מספר שתיים. המממ מאיפה אני ? האם אני רוצה לחשוף את העובדה שגדלתי בהתנחלות, שפינו אותי מגוש קטיף או שאני רוצה להגיד מאזור המרכז ולציין את הדירה בתל אביב שהתגוררתי בה מקום שנשמע יותר מקצועי. האם אני רוצה להגיד שאני גרה ברמת גן העיר המשעממת, או לספר שהייתי רוב השנים באזור הדרום. "מאיפה את" זו לא שאלה גיאוגרפית זו שאלה שתוהה מהו המטען שאת מביאה עמך למקום מסויים. רמת גן- משעמם. מתנחלת- קיצונית. ירושלמית-זן נדיר.

שאלה מספר שלוש תעסוק לרוב בענייני זוגיות או דת וכולי. ככה זה כשבחמש דקות אנשים רוצים להגדיר אותך כאן ועכשיו. להבין את הסיפור שלך, כאילו שהם בזה הרגע חצו אתך את כל המסלול בצבא, עברו אתך את מדרגות הרבנות, עזבו אתך את העבודה ועכשיו הם מבינים הכול אבל הכול עלייך.

ובכן הגדרות של אנשים אחרים לא מפריעות לי, מה שמפריע לי הוא ההגדרות שאנחנו מגדירים את עצמנו. בשלב כלשהו בחיים מתגבשת בנו הגדרה עצמית שמחליטה בשבילנו מי אנחנו: אנחנו אנשים חשובים, עסוקים, דתיים, לא חלילה בודדים, אנחנו הורים נהדרים, ילדים מוצלחים ועוד ועוד. ועכשיו הגיע הרגע שבו צריך להצדיק את השלט שתלינו מחוץ לחנות הפרטית שלנו שהיא בעצם האישיות שלנו.

amazing-photoshop-art-9

כמה מאמצים אדם למשל צריך להשקיע כדי להגיד שהוא עיתונאי? להסכים לשעות לא שעות, לכתוב על כל נושא שבעולם, לחרף את נפשך כדי להשיג ידיעות או לחשוף על עצמך דברים מביכים, להסכים להופיע בתכנית בחינם רק כדי שיכירו את השם שלך, להסכים להופעות מביכות שלך, או להסכים לעבוד 18 שעות רצוף צמוד לביפר. אבל העיקר שתוכל להגיד שאתה עיתונאי. לתחזק את התדמית המכובדת שלך.

כמה מאמצים אישה צריכה להשקיע כדי שיגידו שהיא אם נהדרת? ללכת לכל חוגי ההורים הקיימים בעיר, לא לצעוק אף פעם על הילדים, לחייך גם כשאת עצובה, להסכים לכבס, לבשל, לגהץ, להקריא בלי לקבל את פרס ישראל, להראות תמיד מיליון אירו גם כשאת אחרי יום מתיש בעבודה ואחרי שהספקת לקחת את הילדים בגינה עם מיטב המחלצות והכול כדי שיגידו שאת אם נהדרת. אבל באמת למי אכפת?

perfect-mom

אנחנו משקיעים כל כך הרבה מאמצים להחזיק את התדמית שלנו. כל כך הרבה מתח וכעס ותקווה וציפייה שנחשו מה יקרה כשנרפה מהצורך לתחזק את התדמית שלנו ? אנחנו פשוט נהיה רגועים יותר . לא מזמן הלכתי לפגישה עסקית מאד חשובה, האוטו היה מושבת אז נסעתי בטרמפים וחיכיתי ללקוחות שיאספו אותי מצומת שכוחת אל. שכחתי את המחשב בבית כך שלא יכולתי להראות כלום. ישבתי כמו ילדה בת שתיים עשרה וחיכיתי ללקוחות בתחנת המתנה לחיילים. כשאני לחוצה, כועסת על עצמי, עצבנית, חסרת נוחות ובעיקר דואגת לתדמית שלי: למה שהם ירצו לעבוד עם מישהי בלי מחשב, בלי רכב שנראית כמו ילדה בת שתיים עשרה. ואז נזכרתי שאני בעצם עסוקה כרגע לתחזק את התדמית שלי ובבת אחת הפסקתי לחשוש ממה הם יחשבו עלי. כל המתח נמוג ויכולתי ליהנות מזמן המתנה פרטי עם עצמי תוך שאני צופה בסדרה מהנה שלא הספקתי לראות.

הכול זה בעצם סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו ואנחנו מאמינים לו כל כך שהוא גובה מאתנו קורבן אינסופי, הקורבן הוא בעצם אנחנו. אנחנו הקורבן של הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. יש לכם מושג כמה זה קשה לאדם שהחליט שהוא ימני להאמין לסיפור של עצמו, כמה זה קשה לתחזק את התדמית הזו יום יום. להאמין שבאמת יש מישהו ששונא אותנו, שרוצה להרוג אותנו, ושאני עכשיו במלחמת השרדות. יש לכם מושג כמה זה קשה לאדם שמאלני לתחזק את התדמית של עצמו ולהאמין לסיפור שהוא מספר לעצמו? לחוש חמלה אינסופית כלפי כל הבריות, ורגשות אשם ועוד ועוד. הרפו ודעו כי אני השם. פשוט תרפו מכל הסיפורים שאתם מספרים לעצמכם על עצמכם. אל תנסו להראות חשובים מידי, יפים מידי, מוצלחים מידי. ואז באמת תהיו הכי הכי בעולם

ללמוד לשחרר

ללמוד לשחרר

0

היום שאחרי הבחירות.

זהו אנחנו ביום שאחרי המירוץ לרבנות הראשית. מה באמת עתיד להשתנות? מעט מאד. הרב סתיו בטוח שהציבור הישראלי הפסיד שינוי משמעותי, אבל אני כלל לא משוכנעת שזה נכון. רב ראשי בעיני כיום הוא בסה"כ עוד מוסד ממשלתי. מה שאנחנו באמת צריכים כאן זה מנהיג רוחני בינלאומי. מישהו מכיר במקרה דלאי למה ישראלי ? 

כל כך הרבה נכתב בחודשים האחרונים על הבחירות לרבנות הראשית, כאילו ההכרעה מי יהיה הרב הראשי, זו הכרעה שחיינו תלויים בה ממש.  ובכן, רב זה או אחר, האם זה באמת משנה לנו כאנשים דתיים? בסך הכול אחרי הבחירות יהיו פחות קומבינות בנושא הכשרות, יתקיים יותר הסבר פנייך למתגייר, ויהיה יותר קל להתחתן או להתגרש. כך או כך לתחושתי, הרבנות הראשית היא אמנם הסמכות הדתית העליונה במדינת ישראל, אבל ההשפעה שלה על חיינו כיום היא בעיקר בתחומי חקיקה והלכה בלבד.

פעם, היו כאן רבנים ראשיים ששילבו בין השראה רוחנית לבין חיבור נכון בין דת למדינה. רבנים שהיו לה רבבות חסידים נלהבים שראו בהם אנשים קדושים. הרב קוק זצ"ל מייסד הרבנות היטיב להגדיר את תפקידה "הרבנות צריכה לעמוד על מרום הפסגה של תחיית האומה ולהיות עמלה עם הציבור בכל פינות החיים שלו, זה הכוח הנעלה שהחזיק את נשמת האומה ועורר אותה לחיים שלמים ומתוקנים".

הרב קוק

הרב קוק 'נשמת האומה'

שמעתם? אלו הן מילים אמנם גבוהות אך מיטיבות לתאר את מה שהייתי מחפשת ברבנות הראשית "כוח נעלה המחזיק את נשמת האומה": רבנים שהם בעלי אישיות רוחנית עליונה. כאלו שאתה מוצא לפתחם המוני עם הממתינים מחמש בבוקר לברכה, שדואגים מעומק ליבם לאחדות העם.  בקיצור מה שאני מחפשת ברבנים הראשיים לישראל, זה לא מנהלי מוסד ממשלתי לשירותי כשרות, לא רק מחלקת גיורים, מחלקת שמיטה. תחשבו על המילים "הרב הראשי" מבחינתי אני מחפשת שם את הסמכות העליונה ליראת שמיים אמתית.

לא מייצג את אלוקים

זה קצת דומה לבחירות מלכת יופי, תמיד כשמסתכלים בטלוויזיה אומרים, זו הזוכה? זאת הבחורה הכי יפה בכל מדינת ישראל? ותמיד התשובה היא שהיא ממש לא. זו בדיוק התחושה שמלווה אותי כשאני צופה במרתון אל חצי גמר ליגת האלופים של רבני ישראל. השאלה הפנימית הנשאלת בתוכי היא: זה האיש? זה האיש שמכל הרבנים עלי אדמות נמצא הראוי ביותר?

חלילה לי מלדבר סרה על כל אדם הרואה את עצמו מועמד לרבנות הראשית. אני מאמינה שמדובר באנשים טובים, שידעו לעשות מלאכת ארגון וניהול מוסדות ושיש להם רזומה מאד מכובד. יחד עם זאת, לאור הפרשות וההשמצות שמסע הבחירות מוליד אינני מצליחה לזהות מנהיג רוחני משכמו ומעלה. הדתיים חושבים שהרבנות מיועדת לחילונים, החילונים מתים להפטר ממנה ואין מי שבאמת ייקח על עצמו לאחד בין הלבבות.

הרב פרומן עם הדלאי למה

דלאי למה משלנו 

אני נזכרת בטיול שלי להודו, שם פגשתי בקהילת הטיבטים הגולה בדרמסאלה. שם בתוך המקדש המפואר שהם הקימו יושבים תיירים מכל קצוות עולם שנסעו כל הדרך כדי לזכות רק לשבת לחמש דקות במחיצתו של הדלאי למה, מנהיגי עולם משחרים לפתחו, התרגשות וגאווה גדולה נרשמת אצל הטיבטים בשעה שהם רואים את מנהיגם ולי נותר רק לקנאות. היה לנו פעם רב כזה וקראו לו הרבי מילובביץ', אבל נראה שמאז שאורו נגוז אין כמעט מנהיגים יהודיים שהם סמכות רוחנית בינלאומית.

"הרבנות הראשית לישראל היא יחידת סמך במשרד ראש הממשלה" כך נכתב בקטגוריית 'אודות' באתר האינטרנט של הרבנות. וכך גם אני רואה אותה באופן אישי. מוסד רבני עליון שבתחומי אחריותו כלולים מינוי רבנים ודיינים, הפעלת מערכת הכשרות ועוד שירותים לציבור. נקודה.

כשאומרים הציבור הדתי או הרבנות הראשית אני לא בהכרח יכולה לקשר בין השניים. מצטערת, אבל כרגע מוסד הרבנות לא מייצג בעיני דווקא את אלוקים. אני כדתייה לא תמיד יכולה להזדהות עם מוסד הרבנות מפני שהוא בסך הכול מוסד.

השינוי שהמדינה צריכה, הוא לא בשאלה האם הגיור יהיה מחמיר יותר או פחות. או האם מסעדות יפתחו בשבת או לא. אלא שינוי שבו נמצא סוף סוף את האיש הקדוש שינהיג את המדינה. ממש כפי שהדלאי למה הוא הרב הראשי של העם הטיבטי. או האפיפיור ברומא וכך בכל אומה. גם אני רוצה אנשים מיוחדים שישבו על כס הרבנות. כל שנותר לי לקוות כי הרב שיבחר, ישקיע בהגדלת סמכותו הרוחנית ולא רק בהגדלת סמכותו .

שבוע טוב לכולם!

תוכלו לצפות גם בראיון שקיימתי בנושא זה בתכנית 'מדברים על זה' .

בתכנית 'מדברים על זה' המירוץ לרבנות

בתכנית 'מדברים על זה' המירוץ לרבנות

0

הר הבית בידנו ?

לכבוד שלושת השבועות טור עם מחשבות ושאלות ליהודה גליק דובר התנועות למען המקדש. 
מר גליק היקר,

בשנתיים האחרונות התחלתי לעקוב אחר פעילותך למען הר הבית והמקדש. אפילו הדרכת אותי בסיור ברחבת הר הבית ויכולתי לחוש את ההתרגשות האדירה שלך שהדביקה את כל הנוכחים. אני פונה אלייך בימים אלה של שלושת השבועות כי אתה בעיני הדמות המייצגת היום את הערגה, הרצון והכיסופים לשוב אל המקדש. אתה בעצם בין היחידים שעושים בפועל לשם כך ולא מסתפקים בתפילת עמידה סתמית לכיוון ירושלים.

מתוך דפדוף במיילים האחרונים שאני מקבלת ממך ומהמטה המשותף של תנועות המקדש. התרשמתי מאד מהעובדה שיש אנשים שממש עובדים בהשבת בית המקדש על תקנו. יש בית דין של סנהדרין שקובע שצריך גם בימנו להשיב את מנורת המקדש להר הבית. קיבלתי דיווח על עשרות סיורים, ועולים לרגל מכל הארץ שאתם מארגנים. ואפשר להגיד שאפילו הצלחתם לעורר מהפכה כיון שבניגוד לשנים קודמות 87% מגולשי nrg סבורים שיש לעלות להר הבית. 

צילום: פרטי

'
'לא מזדהה עם עניין הקורבנות" דינה אברמסון בסיור בהר הבית צילום: פרטי

"חשתי את היתמות שלנו מול שרידי המקדש" 
ובכן למה אני בעצם כותבת לך? כי בשנים האחרונות אני מרגישה יותר ויותר מוזר כשיהודים כותבים לי שהם רוצים להשיב את הקורבנות, שירת הלווים וכל השאר אל הר הבית. אני לא מצליחה להזדהות עם זה. למרות שתדע לך שהרבה שנים דווקא הייתי ממש בעניין. הייתה בי ערגה גדולה למקום שבו יהודים מכל העולם יוכלו לחוש בקרבת אלוהים. חשתי את היתמות שלנו מול שרידי המקדש. נהגתי בכל חצות לקום ולשים אפר של גפרורים על ראשי ולקרוא לאט לאט את קינת לאה ורחל ובאמת שבכיתי מעומק הלב על גלות השכינה.

עוררו מהפכה, עובדים בהשבת בית המקדש. סיור עיתונאים בהר הבית

עוררו מהפכה, עובדים בהשבת בית המקדש. סיור עיתונאים בהר הבית צילום: ארנון סגל

לאורך שלושת השבועות הייתי קוראת את מגילות הנביאים מול הכותל וחשה את העצב העמוק שלהם על ההתרחקות בין אלוהים לביני. ובתשעה באב הייתי לובשת על עצמי שק ויחד עם נאמני הר הבית מסובבת את השערים וחשה עצב על כך ששועלים מהלכים על הר הבית. ולאורך כל היום לא הייתי זזה מהכותל העלוב שנותר לנו מבית מקדש ומתפללת שיום אחד כל זה ישתנה.

אבל היום, אולי בגלל שקצת בגרתי, אולי בגלל שהציניות שבה לפקוד אותי. יש דברים שפשוט לא מדברים אלי יותר. כמו למשל נושא הקורבנות. באמת? נראה לך שאלוהים באמת מצפה שנבוא עם איזה כבש מסכן נעלה אותו על המוקד וככה נרצה אותו? באמת נראה לך שסולת מנחה בלולה בשמן לפר האחד זה משהו שעושה טוב לעולם? לי בכלל לא נראה שהבורא מתעניין בחיות שרופות כדי לכפר על חטאי אלא בטהרת הלב שלי. למען האמת נושא הקורבנות נראה לי כל כך אידיוטי שכבר מזמן אני מדלגת בתפילת מוסף על נושא הקורבנות.

השאלה השנייה שלי קשורה בהר הבית לידנו. רגע, לא כתוב ברש"י בראשית "ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם" אם כרגע המקום לא פנוי להקמת מקדש למה אתם מתעקשים כל כך להחליט שהמקום שלנו? בסיור שערכת לנו על הר הבית היו קבוצות של מוסלמים שכעסו עליך קצת בתור מדריך כשסיפרת לקבוצה שעוד מעט בעזרת השם הם מתחפפים ואנחנו נזכה לבנות את בית המקדש. למה בכוח?

לי נדמה שרעיון השבת המקדש והר הבית בעיני רוב האנשים הוא סוג של חלום רחוק שאף פעם לא ימומש, סוג של אקסיומה שלא צריכה באמת הסברים. ואני מנסה להבין מה גורם לך לחשוב שפעולות שלנו על פני כדור הארץ אכן יכולות לזרז את השכינה לשוב אל רחבת מסגד אל אקצה פלוס משיח שיגאל את כולנו בקרוב. אם תשכנע אותי אני מבטיחה לבוא לעוד סיור וגם לא לדלג יותר על תפילת הקורבנות במוסף.

דינה

תשובה מיהודה גליק, דובר מטה תנועות המקדש

דינה יקרה שלום וברכה,
ברשותך אתחיל מהשאלה על עצם הקמת המקדש ולאחריה על השאלה הפרטנית בנושא הקרבנות. מפאת אילוצי המקום הדברים נכתבים כאן טלגרפית.
אני רוצה להתחיל מעמנו ששב למולדתו מכל קצוות תבל אחרי אלפי שנים, שיחזר וייסד תרבות, מדע, כלכלה. אין לזה מקבילה בכל תולדות האנושות עם ששב אפילו אחרי מאה שנה.
יש רק דבר אחד יותר מדהים מזה – העובדה שכל זה מתואר לפרטיו בתנ"ך. – למשל "אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' א-להיך ומשם יקחך".

צילום: פלאש 90

"אני מאמין בניסים" יהודה גליק על רקע הר הבית צילום: פלאש 90

לך נראה שהשבת המקדש  "הוא חלום רחוק שאף פעם לא ימומש". טענה זו היא כל כך הגיונית ורציונלית שהייתי טוען אותה לו הייתי חי  באוקראינה במאה ה-19 והייתי שומע על אותם מתי מעט הזויים המדברים על ציונות, הקמת מדינה. רוב מוחלט של העולם היהודי – חרדי, חילוני, רפורמי אכן טען כך.
"האם סופו של התהליך המובטח הוא אשר לא יתגשם?"
למה להרחיק למאה ה-19? וכי יהודי שפוי בפולין בשנת 1940 יכול היה להאמין שתוך פחות מעשור העם היהודי יקים מדינה עצמאית בארץ ישראל?

האם אנחנו שחיים בדור שבו הוקמה המדינה, שבירתה ירושלים, משאת הנפש של העם היהודי דורות על גבי דורות, יכולים להרשות לעצמנו לחשוב שדווקא סופו של התהליך המובטח הוא אשר לא יתגשם? כמה חוסר אמונה נדרש בשביל כך? נדמה לי שאחרי הקריאה "הר הבית בידנו" אנחנו כבר במצב של מה שאת מגדירה "ה' נתנה לנו"

אחרי הקריאה

אחרי הקריאה "הר הבית בידנו" אנחנו כבר במצב של "ה' נתנה לנו". קצינים ברחבת הר הבית צילום: עיתון "במחנה"הגידול המרשים ביהודים המתעניינים בהר הבית, הוא זעקת הלב של אנשים ששואלים מה היעד שלמענו חלמנו ונלחמנו. והתשובה נמצאת בראש ההר הטוב הזה – קריאה כלל עולמית בשם ה' אחד.

אני מאמין שניסים אכן מתרחשים אבל לא מהסוג של מקל הקסם של הארי פוטר, אלא כאלו הצומחים מתוך העשייה האנושית. המבצע של המוסד להביא ארצה את יהודי אתיופיה הוא ניסי בעיניי הרבה יותר מאשר אילו היו באים לכאן על כנפי נשרים או סוסונים מעופפים.
"אנשים שלא נוקפים אצבע ובוכים על החורבן, זה לא אמין בעיני"

דינה, גם אני זוכר עצמי כתלמיד ישיבה חי מתוך תחושה שאם אקום לתיקון חצות ואבכה על חורבן הבית אהיה צדיק גדול. יתרה מזאת בשבועות הקרובים אתרי האינטרנט החרדיים יתחרו ביניהם מי יביא תמונה מרשימה יותר של אדמו"ר שבוכה בתשעה באב.

למען האמת אנשים שלא נוקפים אצבע למען הבניין ובוכים כאילו יש להם כאבי תופת בגב, זה לא אמין בעיניי. כמעט כמו רופא בבית חולים שיישב בחדר ניתוח ויבכה על מר גורלו של הפציינט במקום לנתח אותאת שואלת "נראה לך שא-להים באמת מצפה שנבוא עם איזה כבש מסכן נעלה אותו על המוקד וככה נרצה אותו?" וטענתך – הוא רוצה רק את "טהרת הלב שלי".

ואני שואל – נראה לך שבאמת מה שמעניין את א-להים זה שניקח תינוק מסכן בן שמונה ימים, נחתוך אותו במקום הרגיש ביותר בגופו ונחגוג את זה בסעודה דשנה? או שנקשור רצועות עור שחורות (שהיו פעם פרה) על זרוענו וראשנו, או שננענע לולב? "אין רוחניות שלא מחוברת למעשים חומריים"

תורת ישראל זועקת מהאות הראשונה ועד האחרונה אין רוחניות שלא מחוברת למעשים חומריים הכי "מלכלכים". אין נושא כל כך מפורט בתורה כמו נושא הקורבנות. את צריכה למחוק לא רק את מוסף גם שחרית ומנחה וברכת על המחיה וחמישים אחוז מהתורה.

מה דעתך על אשה שאומרת לבעלה (או הפוך) "האם חיי אהבה מצריכים להביא פרחים או חיי אישות (פיכסה), אני רוצה רק את אהבת הלב שלך!" אין דבר כזה אהבת הלב או טהרת הלב שאין בהם מעשים  חומריים גשמיים. דתות שדיברו על אהבה, חסד וטהרת הלב לא הוכיחו את עצמן במיוחד לאורך הדורות.
נו באמת אתה משווה שחיטת כבש מסכן ללולב?

ואני שואל דינה, האם 40 מיליון ראשי צאן שנשחטים מידי חודש בעולם (נתון בדוק) לצורך שווארמה נראה יותר טוב? בארצנו מחרימים מסעדה כי היא לא פותחת סניף בהתנחלות אבל לא בגלל ההמבורגרים שלה. שחיטת בעלי חיים היא שאלה מוסרית שצריכה להישאל אבל לאו דווקא בגלל עולם הקרבנות.
איני יודע אם הצלחתי לשכנע אותך אבל בכל מקרה אשמח לראות אותך איתנו שוב בהר הבית!
בשולי הדברים הערה חשובה – הציטוט שלך כאילו אמרתי שהמוסלמים צריכים "להתחפף מהמקום" אינם שלי לא בסגנון ולא בתוכן.

שיהיה לנו רק טוב

0

הפתעה, גם לחילונים יש רגשות

 

תודה רבה לכל מי שהצטרף לבלוג שלי בשבוע החולף, התגובות שלכם מרגשות ומחממות את הלב. בשבוע האחרון כותרות העיתונים עסקו בפתיחת בתי עסק בשבת ובמדינה יהודית דמוקרטית. אז מה יש לי לומר על כך? כמה מחשבות לכבוד שבת קודש.

מידי ערב שבת אני נוהגת להדליק נרות, להתלבש יפה ולשים פעמי אל בית הכנסת. בדרך אני מתבוננת כיצד השקיעה צובעת את בתי השכונה באור רך, מביטה במתפללים נוספים העושים את דרכם וממהרים למנחה. לאורך הרחוב חנויות מוגפות, שבת יורדת על העיר. ובאמצע הרחוב, בדיוק בין הבית שלי לבית הכנסת המקומי ניצבת בגאון חנות הטיב טעם המקומית, ונראה שהשבת רק עושה עמה חסד. תור ארוך של אנשים משתרך שם אל הקופה, כאילו המבול בדרך וזו השעה היחידה עלי אדמות שניתן להמשיך ולקנות בה מצרכים.

אני מודה שלהסתגל אל צורת השבת הזו היה לי די קשה. בהתחלה כעסתי על החנות ועל האור הירוק המהבהב שלה . אח"כ כעסתי על האנשים שעומדים בתור, כאילו שלא יכלו לעבור שם דקה קודם. אחר כך  פשוט חיפשתי שביל עוקף שבו ניתן עדיין לשמוע את השבת יורדת על הרחוב . אבל בסוף החלטתי פשוט להתבונן.

התבוננתי באנשים העומדים בקופה ומצרכים בידם, ניסיתי לחשוב למה הם שם וגיליתי שיש להם כנראה צורך. אולי הם לא נולדו כמוני אל תוך מנגנון אוטומטי של הדלקת נרות שווה הפסקת אש. אולי יש להם חיים אחרים קצת משלי. חזרו בדיוק מהעבודה, נגמר החלב בבית. אולי אין להם בכלל יכולת השוואה בין שבת של שקט לשבת של רעש. ואולי הם פשוט חייבים עכשיו דחוף משהו, ותודה לאל שיש איזו חנות פתוחה בסביבה. סתם אנשים, אנושיים.

שבת שלום

פעם נהגתי לחשוב שאדם חילוני צריך לכבד אותי כאישה דתיה. מה, זה לא ברור? אם אתה קולגה שלי, אנא השתדל לקיים פגישות במסעדה כשרה. אם אתה מגיע לבית הכנסת שלי, אנא שים כיפה על ראשך. אם את עוברת ברחוב שלי, אנא השתדלי להיות צנועה. אם אתה גר במדינה שלי, אנא סגור בשבת  את חנותך. רק דבר אחד אני מבקשת, אל תפגע ברגשותיי הדתיים. אבל היי רגע, מה עם רגשות של חילונים?

כן , מסתבר שגם לאדם חילוני יש רגשות, יש לו צרכים, בית, עבודה, ילדים לטפל בהם. ובכל פעם שאתה מכריח אותו לעשות משהו שהוא לא טבעי עבורו הוא גם מרגיש שלא מכבדים את קדושת החילוניות שלו. בסה"כ בוא נודה על האמת מדובר בתחרות כיפוף ידיים שבה כל אחד שיישאר חזק בעצם יחליש את הצד השני.

קצת נמאס לי בשנים האחרונות לדרוש שיכבדו אותי או את רגשותיי. כבוד זה משהו שמקבלים, לא משהו שלוקחים. בסקר שנערך בשבוע האחרון עולה כי חמישים ושמונה אחוזים מהדתיים חושבים שחנויות צריכות להיות סגורות בשבת. אני בטוחה שלכל דתי יש את הסיבה שלו, אולם נדמה לי שהסיבה המרכזית היא הרצון שהתל אביבים יואילו בטובם לכבד את השבת. הוויכוח על אופייה של מדינה יהודית הוא ויכוח של שנים ארוכות, והוא כולל בתוכו גם את עניין שמירת השבת. אבל לא רק, הנה הצעת חוק הלאום מהימים האחרונים המבקשת לשנות את המדינה מיהודית דמוקרטית ליהודית 'בעלת משטר דמוקרטית'.

אז נכון, לרגע קט ישנה אשליה של תחושת הכוח שניתן באמצעות חוק לקבוע את אופייה של המדינה. אבל הרשו לי לפרק את הבועה החביבה הזו. אופייה של המדינה נקבע על ידי אזרחיה ועל ידי המציאות המוכתבת מהיום יום. לא ניתן להכיל חוקים שאין להם באמת עוגן במציאות של 2013.

כאשר אלפי אנשים אינם חוגגים את השבת שלהם בצורה המסורתית, אלא בבילוי בבתי קפה או בחנויות. החוק אולי טכנית יכול להגיף להם את התריסים, אבל לא לשנות להם את התודעה. כבחורה דתייה שומרת שבת, כשרות, ושאר דברים נפלאים. אין לי שום כוונה שבעולם לכפות על אדם אחר בניגוד לרצונו את מערכת החיים שלי, בדיוק כפי שאני מבקשת ממנו לא לכפות עלי ערכיים הסותרים את אמונתי.ולנו הדתיים אני מאחלת שבת של שלום. עשו אהבה ולא מלחמה .

הטור הזה התפרסם בnrg מעריב יהדות. תוכלו לראות את התגובות לטור בקישור הבא 

צילום לילך בן צבי

1

ושכולם יקפצו

רוב בני האדם עובדים, יוצרים, מתחתנים, מביאים ילדים וחיים את חייהם כדי לשאת חן בעיני מישהו. אבל אין שחרור מדהים כמו החופש ממה אחרים יגידו עלי. אין אינטימיות גדולה יותר עם עצמכם מאשר לעשות רק מה שאתם באמת מאמינים בו

ביום הולדתי השלושים ואחת שחל לפני מספר ימים, ישבתי לשיחה קצרה עם עצמי. רציתי לבדוק מה היה עד עכשיו ומה עתיד לקרות. האם גדלתי בשנה הזו מבחינה נפשית, רוחנית, פיזית. האם באמת אני מתקדמת במשך השנים או שמא אני משחזרת את אותן החוויות שוב  ושוב. יום הולדת זה דבר נחמד, יצאתי למסעדה עם בן זוגי בערב וגם בבוקר המחרת, חברות התקשרו, לבשתי שמלה נחמדה, 240 אנשים עשו לי לייק בפייסבוק אפילו שמדובר בתאריך העברי. אך השאלה נותרה מהותית: האם יש משהו בשנה זו ששונה מיתר השנים?

את רוב חיי עד גיל 31 העברתי בניסיון לעשות שני דברים: האחד לגרום לאנשים לחשוב שאני מיוחדת וכשרונית ולחבב אותי בשל כך. והשני לעשות רק מה שאני אוהבת ומאמינה בו ולחבב את עצמי בשל כך. אני זוכרת את עצמי בגיל ארבע עומדת מול המראה ומדמיינת איך אני עתידה להופיע בסרטים, לעמוד על במה, לרקוד בחן, לשיר יפה ואיך כולם יתפעלו ממני בגן. מן הצד השני תמיד טרחתי לעשות רק מה שאני אוהבת וחושבת גם במחיר ידיעה שאנשים יפסיקו לחבב אותי. פרדוקס.  אבל ביום הולדת זה הצלחתי להבין שמשהו בכל זאת השתנה בי עם השנים והגיע לידי בשלות בשנה זו: הפסקתי להיות תלויה בדעתם של אחרים עלי .

למעשה כולנו חיים כך, זו לא בושה להתוודות על גבי דפי העיתון שרציתי שכולם יאהבו אותי. משום שרוב בני האדם עובדים, יוצרים, מתחתנים, מביאים ילדים וחיים את חייהם כדי לשאת חן בעיני מישהו. אם תשאלו אנשי עסקים גדולים הם תמיד יגידו שהם בסך הכול רצו שאבא שלהם יעריך אותם, אם תשאלו נשים שמתנדבות שוב ושוב למען פעולות חסד, הן בסך הכול רוצות שאלוקים יאהב אותן. נשים מכינות ארוחת ערב כדי שבן הזוג שלהן יעריך אותן, סטודנטים למשפטים בוחרים תחום התמחות לפי מה שנחשב יותר. וכל הכתבים בעיתון מקווים שיום אחד מישהו יעריך אותם מספיק וישלח להם מחמאות לתיבת המייל.

זו לא בושה להודות בקול שאנחנו תלויים באחרים ובאישור שלהם לפעולות שלנו. אבל השאלה היחידה שנשאלת היא: מה קורה לנו כשאנחנו לא מקבלים את האישור המתבקש מאחרים? כשאנחנו לא מוצאים חן, כשאין לנו בן זוג, כשההורים שלנו לא חושבים שאנחנו במקצוע הנכון, כשהילדים לא מעריכים אותנו. מה קורה לנו אז כשאף אחד לא תומך בנו ? האם יש לנו מספיק אהבה עצמית כדי לתת אותה לעצמנו ? או שאנחנו קורסים ומתמוטטים כשמישהו עוזב אותנו, כשמפטרים אותנו, כשמבקרים אותנו או כשהילד  טורק את הדלת בפנינו?

אנשים הולכים סביבנו עם סיסמאות ואנחנו מנסים לענות על הציפיות :  את חייבת להיות נשואה כדי להיות מאושרת, רק מי שיש לו תואר יצליח בחיים, אישה טובה מכינה כל ערב ארוחה, איש עסקים טוב עובד עד אחת עשרה בלילה, אבא טוב זה אבא מפרנס, סבתא טובה חייבת להשגיח על הנכדים שלוש פעמים בשבוע, מחנכת חייבת להיות חסודה, כותבת טורים חייבת להיות שנונה.

ללמוד לשחרר

ללמוד לשחרר

ביום הולדתי השלושים ואחת ביקשתי מבן זוגי כמתנה את הספר 'אהבתך נחוצה לי האם זו האמת' של ביירון קייטי. "איך למצוא את כל האהבה הקבלה וההערכה שתמיד רציתים, בלי לבקש אותן מאחרים" הגיע הזמן חשבתי לעצמי שבו אני מספיק חזקה להרגיש שאני יכולה לעשות בחיי פעולות כדי לרצות רק אדם אחד: את עצמי. אף אחד לא צריך לאהוב אותי, זה התפקיד שלי לאהוב את עצמי.

האמינו לי שאין שחרור מדהים כמו החופש ממה אחרים יגידו עלי. אין אינטימיות גדולה יותר עם עצמכם מאשר לעשות רק מה שאתם באמת מאמינים בו. אם רק תנסו לזהות בחייכם מקומות שאתם משקיעים בהם מאמץ בגלל שחשבתם שאחרים יעריכו אתכם בשל כך אני מזמינה אתכם להפסיק לעשות את זה ולהירגע. אתם לא חייבים להיות חכמים כדי שיאהבו אתכם, אתם לא חייבים להצליח בלימודים, אתם לא חייבים להיות הורים מושלמים וסובלים. אתם צריכים לעשות רק דבר אחד : את מה שאתם באמת מאמינים בו בכל ליבכם, כמובן מבלי לפגוע באחרים. פשוט היו כנים: אמרו לעצמכם מה אתם באמת רוצים לעשות ומה אתם באמת לא רוצים לעשות. האם יש לכם באמת את האומץ לכך? זה הזמן

4

צניעות זה עסק פרטי

מצד אחד רבנים חמורי סבר שמבצעים בך סקירת רנטגן מהירה, ומן הצד השני מגזינים 
שמציפים אותך בדוגמניות שלדיות מפלסטיק. פלא שנערות מפתחות תסביכי גוף?

בשבוע שעבר הורדתי את בגדי הקיץ הקלים מהמדף העליון וסידרתי אותם,  מזג האוויר הודיע לי סופית שהבגדים הארוכים יכולים לפנות את מקומם אל צבעים עליזים יותר, בדים רכים יותר, ושאלת השאלות שאשאל את עצמי האם השנה אלך צנועה בקיץ או לא. זה בדיוק פרק הזמן בשנה שבו היו מכנסים אותנו בתיכון לשיחות על צניעות ומהות פנימיות האישה. בדיוק הזמן שבו הסבירו לנו מדוע כל אישה צריכה דווקא לקראת הקיץ להצניע את עצמה, לא חלילה מפני גברים טורפים אלא מפני כבוד עצמה. שנאמר כבר וידוע כי כל כבודה בת מלך פנימה.

אני חושבת המון על צניעות, מצד אחד זה משהו שאני חושקת בו. מן הצד השני יש בי המון כעס על משטרת הצניעות החברתית שהונהגה בי ובגופי לאורך כל שנות התבגרותי עקב החלטתם של הורי לשלוח אותי לבתי ספר תורניים. פתאום עכשיו מול בגדי הקיץ הרגשתי שוב כמו אותה נערה מתבגרת, שמנהלת התיכון, הרב של התיכון, והשכנים ברחוב סוקרים וסורקים אותה תמיד ותוהים היא מספיק צנועה. מסתבר שאני עדיין אותה נערה מתבגרת ויש בי עדיין חרדת צניעות.

פתאום עכשיו צצות בי מחשבות שכל העיסוק בנושא גופן של נערות דתיות והכיסוי שעליו הם סוג של אלימות. פלישה אל תוך מרחב אינטימי בחסות של חינוך. מורים או הורים שמרשים לעצמם לסקור את הגוף שלך ולהעיר לך איך את נראית, זה חטא עצום ונורא. מפני שהוא גורם לנערות רבות להתבייש בגופן, לחוש שהתפתחות גופנית בריאה היא בגדר חטא. ולא רק נערות אלא גם אלפי נערים תמימים שבגיל ההתבגרות מקבלים מסר מהמחנכים שלהם שהתחושות הגופניות הטבעיות שהם חווים הם בגדר איסור נורא ואיום. נכון, יש עניין בחינוך אבל מכאן ועד להדריך נערים ונערות איך לנהוג בגופם יש מרחק. והגיע הזמן לשים את הגבול ולהכריז. תעזבו לנו את הגוף.

ילדה מול מראה

הדת היא החלק הקטן בסיפור שנקרא תסביכי גוף של נערים ונערות. התקשורת, הפרסומות, הדוגמניות, השטף העז של אמות מידה בלתי אפשריות של יופי הן האשמות המרכזיות. זו סקאלה עם שני צדדים קיצוניים , מן הצד האחד רבנים חמורי סבר שגורמים לך לחשוב על כל איבר בגופך כעל משהו שחייבים להסתירו מעין. מן הצד השני תקשורת שמציפה אותך בדוגמניות גרומה מפלסטיק שבחיים אין סיכוי שתצליחי להראות כמותן. בתווך נמצאת הנערה, גופה הענוג, והשנאה הפנימית שהיא מפתחת.

אחד הסרטים הדוקומנטריים החשובים ביותר שהיו כאן בשנים האחרונות הוא הסרט 'מיס רפרזנטיישן'. המתמקד בילדות ונערות צעירות שחיות בחברה הנוכחית, המלאה בפוטושופ ודימויי גוף בלתי אפשריים במדיה. בסרט מראים למשל נערה שבוכה ומתחננת שיפסיקו כבר עם הפרסומות כי אחותה חותכת לעצמה את הגוף, חברות שלה אנורקסיות, והיתר פשוט שונאות את עצמן. הסרט מספר כי בארצות הברית 61% סובלות מהפרעת אכילה כלשהי. 17% חתכו פעם את עצמן מתוך שנאה לגופן 80% לא אוהבות את המראה שלהן. אילו נתונים מטורפים על תיעוב עצמי נשי קולקטיבי.  במחקר אחר, מעניין במיוחד, נמצא כי שלוש מכל ארבע נערות הצהירו על עצמן שהן מרגישות מדוכאות, אשמות ומלאות בושה אחרי שלוש דקות של התבוננות במגזינים של אופנה. זה לא נעצר בגיל ההתבגרות כמובן. זה ממשיך הלאה לאורך כל שנות חייה של אישה ממוצעת שעומדת מול המראה יום יום ונאנחת ומעבירה זאת בתורשה לבתה.

מיס רפרזנטיישן

אנחנו צריכים ללמד ילדות צעירות לאהוב ולהלל את גופן. לחוש שהוא ממש קודש קודשים. שההתפתחות שלהן הגופנית כנשים צעירות היא תפארת הבריאה. אין להן מה להתבייש אין להן מה להסתיר. בכל מקרה בחורה שמאוזנת בנפשה ואוהבת את גופה תתלבש תמיד באופן מאוזן. הורה ששולט בילד שלו באמצעות הצניעות, הילד שלו יקח לעצמו את השליטה בידיים חזרה דרך חוסר צניעות. פרסומות שהורגות לנו את הילדות צריך להרוג אותן בחזרה. ועל כך דווקא מגיעה מחמאה גדולה לציבור הדתי שאיכשהו מסנן כל כך הרבה לחץ חברתי גופני שבדרך כלל מופעל על ילדות בנות 12 ומעלה.  עכשיו כשהקיץ כאן, אני פונה להורים, מחנכים, ומעצבי פרסומות. תעזבו לנו את הגוף ותנו לגדול בשקט. הגוף של כל אחת הוא רק שלה, כמו שהוא, איך שהוא. יפה ומושלם.

dina97@gmail.com