1

ושכולם יקפצו

רוב בני האדם עובדים, יוצרים, מתחתנים, מביאים ילדים וחיים את חייהם כדי לשאת חן בעיני מישהו. אבל אין שחרור מדהים כמו החופש ממה אחרים יגידו עלי. אין אינטימיות גדולה יותר עם עצמכם מאשר לעשות רק מה שאתם באמת מאמינים בו

ביום הולדתי השלושים ואחת שחל לפני מספר ימים, ישבתי לשיחה קצרה עם עצמי. רציתי לבדוק מה היה עד עכשיו ומה עתיד לקרות. האם גדלתי בשנה הזו מבחינה נפשית, רוחנית, פיזית. האם באמת אני מתקדמת במשך השנים או שמא אני משחזרת את אותן החוויות שוב  ושוב. יום הולדת זה דבר נחמד, יצאתי למסעדה עם בן זוגי בערב וגם בבוקר המחרת, חברות התקשרו, לבשתי שמלה נחמדה, 240 אנשים עשו לי לייק בפייסבוק אפילו שמדובר בתאריך העברי. אך השאלה נותרה מהותית: האם יש משהו בשנה זו ששונה מיתר השנים?

את רוב חיי עד גיל 31 העברתי בניסיון לעשות שני דברים: האחד לגרום לאנשים לחשוב שאני מיוחדת וכשרונית ולחבב אותי בשל כך. והשני לעשות רק מה שאני אוהבת ומאמינה בו ולחבב את עצמי בשל כך. אני זוכרת את עצמי בגיל ארבע עומדת מול המראה ומדמיינת איך אני עתידה להופיע בסרטים, לעמוד על במה, לרקוד בחן, לשיר יפה ואיך כולם יתפעלו ממני בגן. מן הצד השני תמיד טרחתי לעשות רק מה שאני אוהבת וחושבת גם במחיר ידיעה שאנשים יפסיקו לחבב אותי. פרדוקס.  אבל ביום הולדת זה הצלחתי להבין שמשהו בכל זאת השתנה בי עם השנים והגיע לידי בשלות בשנה זו: הפסקתי להיות תלויה בדעתם של אחרים עלי .

למעשה כולנו חיים כך, זו לא בושה להתוודות על גבי דפי העיתון שרציתי שכולם יאהבו אותי. משום שרוב בני האדם עובדים, יוצרים, מתחתנים, מביאים ילדים וחיים את חייהם כדי לשאת חן בעיני מישהו. אם תשאלו אנשי עסקים גדולים הם תמיד יגידו שהם בסך הכול רצו שאבא שלהם יעריך אותם, אם תשאלו נשים שמתנדבות שוב ושוב למען פעולות חסד, הן בסך הכול רוצות שאלוקים יאהב אותן. נשים מכינות ארוחת ערב כדי שבן הזוג שלהן יעריך אותן, סטודנטים למשפטים בוחרים תחום התמחות לפי מה שנחשב יותר. וכל הכתבים בעיתון מקווים שיום אחד מישהו יעריך אותם מספיק וישלח להם מחמאות לתיבת המייל.

זו לא בושה להודות בקול שאנחנו תלויים באחרים ובאישור שלהם לפעולות שלנו. אבל השאלה היחידה שנשאלת היא: מה קורה לנו כשאנחנו לא מקבלים את האישור המתבקש מאחרים? כשאנחנו לא מוצאים חן, כשאין לנו בן זוג, כשההורים שלנו לא חושבים שאנחנו במקצוע הנכון, כשהילדים לא מעריכים אותנו. מה קורה לנו אז כשאף אחד לא תומך בנו ? האם יש לנו מספיק אהבה עצמית כדי לתת אותה לעצמנו ? או שאנחנו קורסים ומתמוטטים כשמישהו עוזב אותנו, כשמפטרים אותנו, כשמבקרים אותנו או כשהילד  טורק את הדלת בפנינו?

אנשים הולכים סביבנו עם סיסמאות ואנחנו מנסים לענות על הציפיות :  את חייבת להיות נשואה כדי להיות מאושרת, רק מי שיש לו תואר יצליח בחיים, אישה טובה מכינה כל ערב ארוחה, איש עסקים טוב עובד עד אחת עשרה בלילה, אבא טוב זה אבא מפרנס, סבתא טובה חייבת להשגיח על הנכדים שלוש פעמים בשבוע, מחנכת חייבת להיות חסודה, כותבת טורים חייבת להיות שנונה.

ללמוד לשחרר

ללמוד לשחרר

ביום הולדתי השלושים ואחת ביקשתי מבן זוגי כמתנה את הספר 'אהבתך נחוצה לי האם זו האמת' של ביירון קייטי. "איך למצוא את כל האהבה הקבלה וההערכה שתמיד רציתים, בלי לבקש אותן מאחרים" הגיע הזמן חשבתי לעצמי שבו אני מספיק חזקה להרגיש שאני יכולה לעשות בחיי פעולות כדי לרצות רק אדם אחד: את עצמי. אף אחד לא צריך לאהוב אותי, זה התפקיד שלי לאהוב את עצמי.

האמינו לי שאין שחרור מדהים כמו החופש ממה אחרים יגידו עלי. אין אינטימיות גדולה יותר עם עצמכם מאשר לעשות רק מה שאתם באמת מאמינים בו. אם רק תנסו לזהות בחייכם מקומות שאתם משקיעים בהם מאמץ בגלל שחשבתם שאחרים יעריכו אתכם בשל כך אני מזמינה אתכם להפסיק לעשות את זה ולהירגע. אתם לא חייבים להיות חכמים כדי שיאהבו אתכם, אתם לא חייבים להצליח בלימודים, אתם לא חייבים להיות הורים מושלמים וסובלים. אתם צריכים לעשות רק דבר אחד : את מה שאתם באמת מאמינים בו בכל ליבכם, כמובן מבלי לפגוע באחרים. פשוט היו כנים: אמרו לעצמכם מה אתם באמת רוצים לעשות ומה אתם באמת לא רוצים לעשות. האם יש לכם באמת את האומץ לכך? זה הזמן

4

צניעות זה עסק פרטי

מצד אחד רבנים חמורי סבר שמבצעים בך סקירת רנטגן מהירה, ומן הצד השני מגזינים 
שמציפים אותך בדוגמניות שלדיות מפלסטיק. פלא שנערות מפתחות תסביכי גוף?

בשבוע שעבר הורדתי את בגדי הקיץ הקלים מהמדף העליון וסידרתי אותם,  מזג האוויר הודיע לי סופית שהבגדים הארוכים יכולים לפנות את מקומם אל צבעים עליזים יותר, בדים רכים יותר, ושאלת השאלות שאשאל את עצמי האם השנה אלך צנועה בקיץ או לא. זה בדיוק פרק הזמן בשנה שבו היו מכנסים אותנו בתיכון לשיחות על צניעות ומהות פנימיות האישה. בדיוק הזמן שבו הסבירו לנו מדוע כל אישה צריכה דווקא לקראת הקיץ להצניע את עצמה, לא חלילה מפני גברים טורפים אלא מפני כבוד עצמה. שנאמר כבר וידוע כי כל כבודה בת מלך פנימה.

אני חושבת המון על צניעות, מצד אחד זה משהו שאני חושקת בו. מן הצד השני יש בי המון כעס על משטרת הצניעות החברתית שהונהגה בי ובגופי לאורך כל שנות התבגרותי עקב החלטתם של הורי לשלוח אותי לבתי ספר תורניים. פתאום עכשיו מול בגדי הקיץ הרגשתי שוב כמו אותה נערה מתבגרת, שמנהלת התיכון, הרב של התיכון, והשכנים ברחוב סוקרים וסורקים אותה תמיד ותוהים היא מספיק צנועה. מסתבר שאני עדיין אותה נערה מתבגרת ויש בי עדיין חרדת צניעות.

פתאום עכשיו צצות בי מחשבות שכל העיסוק בנושא גופן של נערות דתיות והכיסוי שעליו הם סוג של אלימות. פלישה אל תוך מרחב אינטימי בחסות של חינוך. מורים או הורים שמרשים לעצמם לסקור את הגוף שלך ולהעיר לך איך את נראית, זה חטא עצום ונורא. מפני שהוא גורם לנערות רבות להתבייש בגופן, לחוש שהתפתחות גופנית בריאה היא בגדר חטא. ולא רק נערות אלא גם אלפי נערים תמימים שבגיל ההתבגרות מקבלים מסר מהמחנכים שלהם שהתחושות הגופניות הטבעיות שהם חווים הם בגדר איסור נורא ואיום. נכון, יש עניין בחינוך אבל מכאן ועד להדריך נערים ונערות איך לנהוג בגופם יש מרחק. והגיע הזמן לשים את הגבול ולהכריז. תעזבו לנו את הגוף.

ילדה מול מראה

הדת היא החלק הקטן בסיפור שנקרא תסביכי גוף של נערים ונערות. התקשורת, הפרסומות, הדוגמניות, השטף העז של אמות מידה בלתי אפשריות של יופי הן האשמות המרכזיות. זו סקאלה עם שני צדדים קיצוניים , מן הצד האחד רבנים חמורי סבר שגורמים לך לחשוב על כל איבר בגופך כעל משהו שחייבים להסתירו מעין. מן הצד השני תקשורת שמציפה אותך בדוגמניות גרומה מפלסטיק שבחיים אין סיכוי שתצליחי להראות כמותן. בתווך נמצאת הנערה, גופה הענוג, והשנאה הפנימית שהיא מפתחת.

אחד הסרטים הדוקומנטריים החשובים ביותר שהיו כאן בשנים האחרונות הוא הסרט 'מיס רפרזנטיישן'. המתמקד בילדות ונערות צעירות שחיות בחברה הנוכחית, המלאה בפוטושופ ודימויי גוף בלתי אפשריים במדיה. בסרט מראים למשל נערה שבוכה ומתחננת שיפסיקו כבר עם הפרסומות כי אחותה חותכת לעצמה את הגוף, חברות שלה אנורקסיות, והיתר פשוט שונאות את עצמן. הסרט מספר כי בארצות הברית 61% סובלות מהפרעת אכילה כלשהי. 17% חתכו פעם את עצמן מתוך שנאה לגופן 80% לא אוהבות את המראה שלהן. אילו נתונים מטורפים על תיעוב עצמי נשי קולקטיבי.  במחקר אחר, מעניין במיוחד, נמצא כי שלוש מכל ארבע נערות הצהירו על עצמן שהן מרגישות מדוכאות, אשמות ומלאות בושה אחרי שלוש דקות של התבוננות במגזינים של אופנה. זה לא נעצר בגיל ההתבגרות כמובן. זה ממשיך הלאה לאורך כל שנות חייה של אישה ממוצעת שעומדת מול המראה יום יום ונאנחת ומעבירה זאת בתורשה לבתה.

מיס רפרזנטיישן

אנחנו צריכים ללמד ילדות צעירות לאהוב ולהלל את גופן. לחוש שהוא ממש קודש קודשים. שההתפתחות שלהן הגופנית כנשים צעירות היא תפארת הבריאה. אין להן מה להתבייש אין להן מה להסתיר. בכל מקרה בחורה שמאוזנת בנפשה ואוהבת את גופה תתלבש תמיד באופן מאוזן. הורה ששולט בילד שלו באמצעות הצניעות, הילד שלו יקח לעצמו את השליטה בידיים חזרה דרך חוסר צניעות. פרסומות שהורגות לנו את הילדות צריך להרוג אותן בחזרה. ועל כך דווקא מגיעה מחמאה גדולה לציבור הדתי שאיכשהו מסנן כל כך הרבה לחץ חברתי גופני שבדרך כלל מופעל על ילדות בנות 12 ומעלה.  עכשיו כשהקיץ כאן, אני פונה להורים, מחנכים, ומעצבי פרסומות. תעזבו לנו את הגוף ותנו לגדול בשקט. הגוף של כל אחת הוא רק שלה, כמו שהוא, איך שהוא. יפה ומושלם.

dina97@gmail.com

2

הצצה אל עולמם של הורים לרווקים

לפני זמן מה הגיעה פנייה לא כל כך שגרתית אל תיבת המייל.  " שלום דינה, שמי נורית ואני כותבת לך בשם חברתי נעמי שהנה אם לבן בוגר שמחפש את זיווגו. אנחנו רוצות לכנס קבוצה של חברות- אחיות לצרה כולן אימהות לילדים בוגרים שמחפשים את החצי השני שלהם. האם תהיי מוכנה להשתתף בפגישה שלנו ?"

כמובן שלא יכולתי לסרב לפניה נרגשת שכזו, יתרה מכך, משהו בנושא המדובר הזה הדהד בנקודה שאני חושבת עליה כבר זמן רב : מה עובר על הורים לרווקים בוגרים. הרי אינספור מאמרים, טורים, ואפילו סדרות נכתבו על רווקי המגזר הדתי. על תופעת הביצה ועל העובדה שלא כזה פשוט בימנו להקים בית נאמן בישראל. אבל כמעט אף פעם לא מדברים על ההורים. כלומר כן מדברים עליהם אבל תמיד במבט חצי מקטר   "ההורים לוחצים, ההורים מאוכזבים, ההורים מצפים ממני, ההורים שלי לא מבינים מה קורה" כאילו שההורים הם גוף פיקוח על הרווקות שנועד להסדיר אותה בהקדם האפשרי ולא אנשים אמתיים עם רגשות עדינים כלפי הדבר הכי יקר להם בעולם, הילדים.

בערב המיועד שמתי פעמי אל מקום המפגש בירושלים, בראשי דמיינתי עשרה נשים, וגם שאלתי את עצמי על מה נוכל לשוחח,  מה הן מצפות לשמוע ממני . הופתעתי מעט כשהוכנסתי אל סלון רחב מלא עד אפס מקום בנשים רבות. הערב החל בתפילה על הזיווג שנשאה בעלת הבית ויכולתי לראות שכל מילה שהיא מוציאה מפיה יצאה מעומק נשמתה.  

הצגתי את עצמי כמי שכותבת טור אישי במוצ"ש "התחלתי לכתוב לפני שנתיים על זוגיות ורווקות כי חשבתי שהמגזין מיועד לאנשים בגילאי 20-40, אבל גיליתי בסוף שמי שבעיקר קורא את הטור זה ההורים של הרווקים שמתים לדעת מה עובר להם בראש"

ביקשתי שכל אחת תציג את עצמה ותספר מה עוזר לה לצלוח את הקושי האישי.  וכך בסבב שארך כמחצית השעה שיתפה כל אחת את הרצון העמוק שלה שיהיה טוב לבנה או לבתה. כולן סיפרו על תפילות, תפילה בקבר רחל, השטחות על קברי צדיקים בצפון, ארבעים יום בקריאת שיר השירים ובקבוצת תהילים. הבנתי פתאום שזה בעצם הדבר היחידי שנותר להן לעשות מפני שההחלטות על החיים של בנם או בתם כבר מזמן לא בידיים שלהם. בזמן שרווקים יכולים לחשוב האם הם רוצים לצאת לשידוך או להתחתן ובאיזה פורמט. להורים המודאגים אין יכולת לעשות שום דבר חוץ מלהתפלל. אישה אחת שיתפה שהיא חושבת על עתיד בתה כל הזמן כשהיא קמה, כשהיא אוכלת, וכשהיא מנסה להירדם ללא הצלחה. אישה אחרת סיפרה על הקושי לראות את בנה נשאר לבדו בבית כי אין לו עם מי לצאת.

בזמן כשכל הרגשות יצאו החוצה, הבנתי שהמפגש הזה הוא אולי המקום הלגיטימי היחידי שבו הן יכולות להביע את הרגשות שלהן בחופשיות. כי מול הילד או הילדה אסור חלילה לגלות לחץ, או לשאול מה יהיה, או להתפרק רגשית. כי את בתפקיד האם ואסור להתבלבל חלילה בתפקיד. אסור לך  להלחיץ את הילדים עם משאלת הלב הכמוסה שלך או הדאגה העמוקה שמתווספת לקולך בכל פעם שאת שואלת מה נשמע. צריך לקיים הצגה, שהכול בסדר, שאת סומכת עליו או עליה, שאת בשמחה למרות המצב. מפני שאת יודעת שהשתדלות כזו רק מטיבה עם הילד שמרגיש גם ככה בלחץ עצום.

חשבתי על ההורים שלי, כמה שהם התאמצו רגשית לסמוך עלי ולאפשר לי את הקצב שלי ואת המסע האישי שלי בלי לחץ. וכמה שבטח בסתר ליבם הם התמודדו עם קשת של רגשות חוסר ודאות באשר לעתיד שלי.. ואז הבטתי בנשים היקרות שישבו בחדר ואמרתי להן שהן מרגשות אותי מאד. שאף פעם לא חוויתי בעוצמה כזו אהבת אם קולקטיבית. הרצון הטהור שלהם להשתטח אלף פעם על קברי צדיקים, הדמעות הרותחות שהן מרטיבות בהן את ספר התהילים. הכול כדי שיהיה לילדים שלהם טוב יותר בחיים. 

בטור הזה אני רוצה להצדיע לכל ההורים באשר הם שיש בהם רצון ודאגה כלפי ילדיהם בכל הקשור למציאת בן הזוג. אני בטוחה שכל דמעה לא נושרת לשווא ואני בטוחה שבכל פעם שאתם מתאמצים לשדר בטחון לבן או לבת שלכם, הם רק פורחים יותר כל הדרך עד למציאת האחד. תודה שכל כך אכפת לכם ותודה שאתם משתדלים לשדר שהכול בסדר. תמונה

1

מועדון החצאית

לפני זמן מה קיבלתי הזמנה להצטרף לקבוצת נשים שמנהלות עסק עצמאי ומתכנסת בפעם הראשונה. חברתי העיתונאית מירי בן דוד ליוי סיפרה לי שהיא חשבה על הרעיון כבר הרבה זמן.  היא שמה לב שבכל שבוע פונות אליה הרבה נשים ושואלות בעצתה : איך הן יכולות לקדם את עצמן באמצעות כתבה או יחסי ציבור. עד שיום אחד נפל לה האסימון שאם היא רק הייתה מחברת בין כל הנשים הללו הן כבר מזמן יכלו לקדם את עצמן מהר יותר.

מירי שאלה אם אני רוצה להרצות לנשים על שיווק עצמי "תבואי" היא אמרה "יש כמה נשים חלק עובדות חלק בחופשת לידה, יהיה נחמד" בראש שלי דמיינתי כעשר נשים חייכניות עמן אוכל לחלוק מעט טיפים וזהו. שום דבר לא הכין אותי לקבוצה של שמונים נשים שישבה צפופה בסלון, במטבח, על המדרגות. כולן נשות חיל, מטופחות ומדוקדקות. שהקימו בעשר אצבעות עסקים מצליחים. "ברוכה הבאה למועדון החצאית" חייכה אלי המארחת והכניסה אותי אל זירת ההתרחשות.

אחת אחרי השנייה הציגו הנשים את עצמן, האחת מפיקת אירועים, השנייה מעצבת שמלות כלה, השלישית תומכת לידה, הרביעית תזונאית, החמישית אשת יחסי ציבור, השישית מעצבת תכשיטים, סטייליסטית ועוד.  כולן נראות נשים מצליחות בהגדרה החברתית, עם חיוך כובש, ועם פאה מתנפנפת ודיבור בוטח. אבל מסתבר שמאחורי החזות של ההצלחה ישנה עבודה קשה מאד של נשים שמקוות להצליח גם להיות אם לתפארת וגם לדחוף את העסק שלהן קדימה.

"אל תחשבו שזה כל כך קל" שיתפה בעלת עסק לפרסום. "עם הלידות והילדים, והבעל והכול ביחד" ליד קבוצת הנשים היא הרגישה בנוח להוריד רגע את המסכה הרשמית ולספר גם על קשיים. אחר כך הוחלפו כרטיסי ביקור ונוצרו מעגלי קשרים מקצועיים חדשים. וכולן טעמו את המאכלים המופלאים שבעלת הקייטרינג שרוצה לשווק את עצמה הניחה על השולחן המרכזי. והלכו שמחות לביתן.

כמה שבועות אחר כך חזרתי שוב למועדון החצאית, לא בגלל שנותרו לי טיפים לחלוק עם הנשים אלא להיפך, יש לי כל כך הרבה מה ללמוד מהן. התחושה הזו של מעגל נשים שיכולות לתמוך האחת בשנייה, לשתף בקשיים, לשתף בטיפים מקצועיים, לנסות לרקום קשרים עסקיים, ולקנח יחד בכוס קפה ועוגה.  התחושה היא של אי בטוח בתוך המרחב האינסופי של צורך לקדם את עצמך כל הזמן .

מעגלי קשרים עסקיים קיימים בכל הארץ, לא רק לנשים. קבוצות "ביזנס טו ביזנס" מי שמחפש בגוגל יוכל למצוא אלפי קישורים של עסקים למען עסקים, קבוצות תמיכה , יצירת קשרים, ושימוש של העסקים האחד בשירותיו של השני.  IBC למשל זו קבוצה שקיימת בכל הארץ שבה חברי הארגון פועלים כדי לספק לקוחות האחד לשני. קבוצת  BNIהוא ארגון עולמי שמטרתו להפגיש בין אנשי עסקים שמטפחים יחד נטורקינג. אכן כן , מסתבר שגם בעידן המודרני רוב הלקוחות לא מגיעים מפרסום חוצות אלא מפה לאוזן, חבר מביא חבר. אז למה לא להרחיב את המעגלים.  

זה לא קל להיות גם אם במשרה מלאה וגם אשת קריירה, את זה כולם יודעים. אבל בטח שזה לא קל להיות מנהלת עסק עצמאית. זו שכל ההחלטות בעסק נופלות על כתפיה הצרות. בין לידות לבין אירועים וכו'. הסיבה שחשוב לי להיות שותפה במועדון החצאית היא לאו דווקא בגלל שאני בטוחה שאצליח להגדיל את הקשרים שלי דרך כרטיסי ביקור, אלא בגלל שאני ממש שמחה שמישהי פשוט החליטה ליזום משהו מעשי כדי לקדם את החברות שלה.

בעולם הכול כך וירטואלי שלנו הגיעה העת לחזור ולהיפגש גם באופן פיזי. מעגלי תמיכה לא חייבים להיות רק בתחום העסקי. בשבוע הבא אני מוזמנת למשל למעגל שידוכים, בשיטת חבר מביא חבר. למצוא שידוכים לחברות, להעלות רעיונות עבור אחרים. השתתפתי גם פעם במעגל נשים רוחניות יש הרבה מעגלים ברוך השם.

אם יש נושא כלשהו שמעסיק אתכם ואתם יודעים שהוא מעסיק גם אחרים, הגיע הזמן להיפגש. להצטרף למעגל נשים, עסקים, שידוכים או כל מעגל אחר שנמצא קרוב אליכם. או יותר מכך פשוט להרים את הכפפה וליצור מעגל משלכם. פגישות על כוס קפה עם אנשים אמיתיים תמיד מעוררות צמיחה והתחדשות. הרבה יותר מאשר עוד ערב של שיטוט סתמי ברשת חברתית. זה הזמן להכיר אנשים חדשים. קדימה, תתחדשו. תמונה

3

האם אלוהים אוהב הומואים ?

לא מזמן קיבלתי מייל אנונימי ומרגש אל תיבת הדואר שלי : "שלום דינה" נכתב בו "הייתי שמח אם תכתבי על נושא אישי שאני רוצה לשתף אותך בו. אני בתור הומו שגדל בבית דתי ובוגר החינוך הדתי לאומי, מרגיש שיש בעיה של חוסר מודעות די גדולה בציבור בכל מה שקשור בהומוסקסואליות במגזר. התקופה הזו מחזירה אותי לימים שהייתי תלמיד ישיבה בארון, תקופה שבה הרגשתי שאין לי מקום בעולם בכלל ובציבור הדתי בפרט. ההרגשה שאין מי שיבין אותך ושאין עם מי לדבר הרגה אותי באותה תקופה. אני אשמח אם תוכלי להעלות לכתב את הנושא המעורפל הזה, תודה עדו"

 

ובכן, אני באמת שמחה להעלות את הנושא. אם יש תחום שבו מתחשק לי לשלוח את הציבור הדתי לטיפול משפחתי הוא בכל מה שקשור לסוגיה הבלתי פתורה, המודחקת, המוחבאת, מלאת הקונפליקטים וחסרת התמיכה. לסוגיה הזו שנקברה עמוק בארון ורבים מאתנו מסרבים לתת לה לצאת החוצה קוראים הומוסקסואלים דתיים. ואני מתנצלת כעת בפני כל מי שקשה לו עם המילה הזו, מפני שאנחנו חייבים להתמודד ולהקשיב.

 

להקשיב לעדו שבמשך עשר שנים הסתיר את זהותו המינית, תחילה מעצמו, אחר כך מקרוביו משכניו מסביבתו, עשר שנים! תארו לעצמכם סוד כזה משמעותי מתחבא בבטן כל כך הרבה חודשים. עשר שנים של הסתרה, של פחד, של כאב לב עצום, שברון . עשר שנים שבהם הוא היה בוכה לפני ריבון העולמים ומקווה שמשהו בו ישתנה. שואל את עצמו איך יוכל להקים בית, איך יוכל לשתף את חבריו, את מכריו, איך יוכל לגרום  להם צער שכזה. אל תטעו באדם דתי שזהותו המינית המתגבשת שונה. לא רק שהוא לא גאה הוא עובר ייסוריי גיהינום בכל רגע, שנים של בדידות ותחושה שמשהו בו לא עובד בסדר. רק אחרי כל השנים הקשות הללו העז עדו לספר, תחילה לחברים תומכים, אחר כך לבני משפחתו ולבסוף העז לצאת בגלוי קבל עם ועדה בהצהרה כי הוא מי שהוא.

 

אני שואלת את עצמי מדוע זה כך? מדוע מכל הדברים שהתורה אסרה או התירה דווקא את בעלי הזהות המינית השונה אנו מאלצים להתנצל, להצטדק על מקומם. איננו יכולים להכיל את הקונפליקט שבו הם נמצאים, איננו רוצים אפילו להקשיב ללבטים שלהם. כל מה שאנו יודעים הוא להפנות אותם לטיפולי המרה שכמעט אף פעם לא מצליחה. אנחנו מספרים להם שקרים שזה יכול לחלוף ומצפים שהם יבלעו את השקר הזה.

 

אנחנו משקרים לשכנים שלנו כשיש לנו בן עם נטייה מינית אחרת, ואנחנו מצפים מהבן לא לגלות לנו את מה שאנחנו יודעים מזמן. כולנו נותנים יד כחברה להדחקה הנוראה הזו. בתור רבנים אנחנו משכנעים בעלי זהות חד מינית לנסות להתחתן נגד טבעם עם נשים תמימות שאין להן מושג מכל האמור. אנחנו בטוחים שהבעיה נפתרה, אבל היא לא, היא רק מתעצמת ונשברת לרסיסים שנים אחר כך עם משפחות מרוסקות ונשים שמגלות שהבעל שלהן לא באמת אהב אותן.

 

אם יש בעיה, למה להדחיק אותה, למה לא לאפשר לה לצוף למעלה ולשוחח עליה בפתיחות ובגלוי לב ולחשוב יחד איך להתמודד עם הסוגיה? זהו הפשע הכי גדול שלנו כחברה. ההאפלה, ההשתקה, חוסר התמיכה בשונה, הציפייה שהוא יתייסר לבדו עם כל הקונפליקטים הקשים. אנחנו בטוחים אבל ממש בטוחים שאם לא ניגע בנושא ואם לא נזכיר אותו ונחרים אותו אז דברים ישתנו. אבל לא רק שדברים לא משתנים, להיפך, מיום ליום יש רק יותר ויותר בחורים שמגלים את האמת על עצמם ושואלים את עצמם האם לצאת החוצה מהארון שבו קוברים אותם חיים. זו העובדה, כל שנות הסוד הארוכות לא עזרו, הם רק גרמו סבל לאנשים יקרים שסביבנו.

 

אני מבקשת מכם סליחה, מאות או אלפי הדתיים בעלי הזהות המינית האחרת, אני מחבקת בשם כל אלו שהפנו עורף. מבקשת סליחה על כל השנים שאילצנו אתכם להתחבא מפנינו, לבכות בפני האלוהים ולהרגיש שונים ורעים. ומצרפת לתמיכה של מספר רבנים חשובים שאומרים 'ואהבת לרעך כמוך' די לצער את בעלי הזהות המינית השונה החיים בתוכנו.

 

אם רק נכיל אותם כפי שהם כבר נוכל לסדר הלכתית את הפרטים הטכניים. כבר נוכל לחיות הרבה יותר בשלום עם עצמנו, החיבוק יעטוף הכול, והלב הגלוי ידע להתמודד. כי חברה מודחקת היא חברה חולה, וחברה שמקבלת את עצמה היא חברה בריאה, תומכת ומלאת אהבה. הלוואי ונוכל להיות אנחנו תמיד בחופשיות מלאה כי רק כך נהיה נכונים לעמוד בלב פתוח בפני האל.