המסך הישראלי מעולם לא היה מתקתק יותר עד כדי סכרת, מעודף תוכניות ריאלטי העוסקות בשירה ובגילוי הזמר הבא של ישראל. יחד עם זאת מצאתי לנכון שבהחלט יש מה ללמוד מהן.
אפתח ואומר שמן המפורסמות הוא שאני נוהגת לצפות בתכניות הפריים טיים מרקדות על המסך של האייפון שלי בזמן שטיפת הכלים גיהוץ ושאר מלאכות שאני מנסה לשכוח מהן.
ומה אני רואה בזמן שטיפת הכלים? שבסתיו הזה ישנן שתי תכניות ריאליטי שמנסות בכל כוחן לגלות את הכוכב הבא, מה שגורם לכך שארבעה לילות בשבוע אזרחי ישראל נאלצים לצפות באודישנים מביכים עד מפעימים של זמרים מתחילים שמבקשים לפלס את דרכם אל אור הזרקורים.
גם דתיים וגם שרים, ואו !
אבל כאן מסתיימת הציניות שלי, שכן אני נושאת עמי סוד קטן שרק מי שיושב לידי בזמן התפילה של קבלת שבת נאלץ לשמוע: גם אני מהאנשים שחולמים שיום אחד הם יעלו על במה מוארת לעיני כל ישראל, יפצחו את פיהם בשירה וזימרה ומישהו יגיד "מקסים, איך זה שלא עלינו עלייך עד עכשיו, את עוברת לשלב הבא"!
למעשה זהו היעוד המקורי שלי עליו חלמתי מאז ומתמיד. להופיע כילדה בסרט שובר קופות, ולשיר. את החלק הראשון של החלום כבר לא אזכה להגשים כי אני כבר לא ילדה. את החלק השני נראה לי שגם לא אגשים בפורמט טלוויזיוני. אבל זו הסיבה שאני בכל זאת הפכתי לצופה אדוקה בתכנית : הכוכב הבא .
ובכן יש מה ללמוד מתכנית המציאות כפי שמכנים כאן את תכניות הריאלטי. תופעה מוזרה מתרחשת מידי ערב על הבמה. זמרים ששרים באופן מקצועי ורהוט עם עמידה בוטחת תמיד אבל תמיד נכשלים. לעומתם זמרים מהססים, נבוכים, חוששים, עם סיפור חיים קורע לב תמיד זוכים לעבור לשלב הבא.
עד כה התכנית הצליחה לסנן את כל הכשרונות הכי גדולים שיכולנו למצוא כאן. ומנגד פאר ולרומם את כל הסיפורים האנושיים למיניהם. כאשר זמר שר באופן מושלם כמעט תמיד יאמרו לו השופטים "אין בך משהו אישי משל עצמך אתה נשמע כמו כל זמר אחר" וכשזמר יזייף אבל יזיל דמעה יאמרו לו השופטים "אנחנו מאמינים בך עברת לשלב הבא"
הדבר הזה מוכיח לי שוב ושוב שאנשים לא מחפשים שנהיה מושלמים או שנהיה ממש טובים במה שאנחנו עושים. אנשים לא מוכנים להתחבר אלייך אם אתה לא מסכים להראות את החולשות שלך, את הפגמים שלך, את ההיסוסים שלך, החרדות, והכשלנות. ככה זה אנשים מחבבים אותנו כשהם יכולים להזדהות אתנו.
לפעמים אנחנו ממש קורסים מרוב מאמץ לצאת מושלמים בכל החזיתות. אנחנו מנסות להיות אמהות מושלמות, בוסים מצויינים, מפקדים נערצים, עורכי דין מבריקים. אבל אף אחד בעצם אף פעם לא מבקש את זה מאתנו. זה רק מרחיק אנשים. אנשים רוצים שנשתף אותם באמת שלנו, כדי שהם יוכלו להרגיש קרובים.
ככל שאת יותר נבוך ומתרגש הציון שלך עולה
הרבה הורים למשל מנסים לא להראות לילד שהם כועסים עליו או שהם נפגעו ממנו. זה כל כך מגוחך כי הילד הרי מרגיש שנעלבת אבל כשאתה לא מודה בכך אתה יוצר בינכם מחיצה שאומרת לו שצריך לשים מסכות על הפנים. הורה שלא מתפרץ על הילד אבל אומר לו: זה פגע בי מה שעשית. ירגיש הרבה יותר קרוב אל הילד.
כך גם בזוגיות לא חבל לנסות כל הזמן להראות שאת חזקה ואת מצליחה להסתדר כשבעצם כל מה שבן זוגך רוצה זה שתניחי ראש על כתפו ותאמרי לו : אני צריכה אותך, אני ממש לא מצליחה להסתדר בלעדייך.
אני מאחלת לנו שנדע להיות חזקים מתוך שנדע איך להיות גם חלשים. שנזכור תמיד שאף אחד לא צריך שנהיה מושלמים, אלא רק אנושיים. ותודה לתכניות הריאליטי שמצליחות בכל זאת ללמד אותי משהו על החיים.
שבת פרשת תולדות, שבת שלום
דינה אברמסון 